טוב, מחר הבגרות הראשונה שלי.
היום הזה עבר באופן מדכא במיוחד. קמתי בבוקר מחלום ממש הזוי. חלמתי שאני ודניאל הולכות, שלובות ידיים, בשביל הארוך שמוביל לבית הספר.
בשלב כלשהו היה לי פלשבאק לתחילת שנה, לפגישה הראשונה שלנו עם הכיתה, ואני ודניאל הלכנו באותו שילוב ידיים, בשטח בית הספר. רק שאז ההתרשמות שלי ממנה הייתה שונה לחלוטין.
חזרתי ליום שבו אנחנו הולכות בשביל כשהיא משכה בחוזקה את היד שלה ממני והלכה קדימה יותר.
קמתי מהחלום וחשבתי לעצמי שזה נורא הזוי.
כשחשבתי על זה שוב, הבנתי שבעצם זה לא כלכך הזוי, ושבעצם זאת המציאות, הרי אנחנו לא בקשר טוב כלכך.
ושתבינו, אני לא בטוחה עד כמה היא חשובה לי בתור בן אדם, אבל כנראה מאוד מפריע לי שהיא לא סובלת אותי בלי שום סיבה.
אז בנימה זאת צלצלתי אליה ודיברתי איתה על זה.
סיפרתי לה על החלום ועל התחושות שלי לגבי זה ונתתי לה להסביר לי למה היא לא סובלת אותי, אך לדבריה זה לא שהיא לא סובלת אותי אלא היא עדיין כועסת עלי על מה שקרה בשיעור ספורט מלפני בזיליון שנה והיא צריכה זמן כדיי לסלוח.
אז ביקשתי סליחה על אותו שיעור ספורט ושאלתי אותה מלב אל לב, "את לא חושבת שעצם העובדה שהתקשרתי אליך ודיברתי איתך על זה מעידה שכל הסיפור הזה חשוב לי? שמגיעה לי פה סליחה?"
והתשובה שלה הייתה כלכך ילדותית, וזה היה משהו כזה "זה בכלל לא קשוווווררררר, כעס זה עניין של זמןן, את לא יכולה לבקש ממני להפסיק לכעוס עליך, זו בקשה ממש ילדותית!"
ועוד אני ילדותית. נכון.
באיזשהו שלב בשיחה הבנתי כמה שזה היה מיותר להתקשר אליה, כי היא כלכך לא שווה את זה. היא כזאת ילדה קטנה ודפוקה שעושה הצגות ומדברת שטויות. ואני מחוץ למשחק שלה.
אבל משום מה השיחה הזאת נורא השפיעה עליי.. בעומק הלב לא הבנתי למה היא עדיין כועסת עליי ולמה היא מעדיפה להמשיך לכעוס ככה. באמת חשבתי שאם אני אתקשר ואדבר איתה על הכל זה יפתור את הבעיה.
לפעמים אני לא מבינה את עצמי, איך אני חיה בעולם ורוד עם פיות ופרפרים וחושבת שאפשר לפתור הכל בשיחה בוגרת. בתכלס הייתי צריכה להגיד לה שתלך לחפש מי ינענע לה ושהיה ממש מיותר להתקשר אליה כי היא לא שווה את המילים שאני מבזבזת. ושתעשה טובה ותחפש דרכים אחרות להרים לעצמה את האגו, כי לדרוך על אנשים כבר דיי מיצה את עצמו.
רק חסר לי שזה יחמיר את המצב ואני רק אתחרט יותר ויותר שדיברתי איתה בכלל.
אני שונאת להרגיש ככה. אני כלכך שונאת להרגיש קטנה וטיפשה ועלובה, שחיפשתי את התשומת לב שלה. זה ממש לא מה שחיפשתי. חיפשתי את המקום הזה של הכבוד אצלה, כי זה פשט לא נעים שמתייחסים אליך בצורה כזאת, מזלזלת.
טוב בכל מקרה, הייתי חייבת לפרוק את זה איפשהו.
ובתכלס אני צריכה פשוט לשכוח מכל העניין הזה, כי אחרי הכל לא חסרות לי חברות מדהימות שיתמכו בי ויעזרו לי בכל מה שאני אצטרך. ואני גם צריכה ללמוד לפסקל, בכל זאת, בגרות.
נמאס לי כלכך מהכל, אני חייבת לדבר עם הפסיכולוגית שלי.
כבר שלושה שבועות לא נפגשנו בגלל החגים והמגנים בבית ספר.. טוב, עוד יומיים.
ממש כיף לכתוב כאן. הרי בבלוג הרגיל שלי בחיים אל הייתי כותבת משהו כזה, אני אף פעם לא נפתחת ככה לאנשים, גם לא לחברות קרובות. כאן אני יכולה להיות מי שאני באמת, עם כל החולשות שבי וכל העוצמה שבי.
אני יודעת שאף אחד לא ישפוט אותי כאן כי אף אחד לא מכיר אותי, אלא דרך איך שאני כותבת.
ככה שזה נורא נוח.
טוב שיהיה בהצלחה בבגרות, אני מניחה.
שלכם :)
כינוי:
מרוויחה את העולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
