-=דושי אבודה בעולם=-

בעקבות התאבדותה של חברה שלי מהפנימיה [כמובן רק בחלום!], החלטתי להתאבד גם אני.

 עליתי ל"חפלה" שכזאת בשמיים. כאילו כל יום מיליוני אנשים מתאבדים, וכולם נמצאים בחדר אחד, יושבים על כורסאות ומדברים, וצוחקים. הקטע המצחיק יותר הוא שיכולתי לדבר גם כשאני מתה, עם האנשים שלמטה, האנשים החיים.

ואז.. בין מיליוני האנשים בחדר, בין המתים והחיים, הרגשתי לבד. שוב לבד. כאילו הלבד לעולם לא יעזוב אותי וגם במותי ישתלט על "חיי"..

שקעתי במחשבות תוך כדי שאני בוהה בנק' בקיר, שאף אחד מהאנשים האלה לא מסתיר לי אותה, התחלתי להתחרט על שעשיתי.. לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי.. כי כבר אין דרך חזרה...

התחלתי לבכות, וקמתי מהחלום נסערת ובוכה.

עכשיו אני יכולה להגיד לזהבית, שכנראה בתת מודע שלי יש לי מחשבות אובדניות...

אהוב שלי.. עכשיו אתה.

מה יהיה תגיד לי? מה יהיה?..

אחרי כל מה שעברנו, נגמר לך הכוח?

או שבגלל שאתה יודע שאני כל כך אוהבת אותך הפסקת להתאמץ?

אתה יודע? יש רגעים שאני מרגישה שכל כך כבר לא אכפת לך ממני שאני מתחילה לחשוב. לחשוב איך זה הולך להגמר.. והאם אני באמת יכולה בלעדייך.

אני לא ישקר, השנים האחרונות שלי לצידך, עם כל הבלאגנים - היו השנים הטובות בחיי.

אבל עכשיו.. שאמא כבר יודעת, ואפילו מקבלת אותך, שהמשפחה שלך הכניסה אותי כחלק מכם..הכל כבר נעשה אפשרי מדי..

וכבר אין על מה להתאמץ..וממה לפחד..ובשביל מה לברוח..

זה כבר פחות מסעיר וכולם מכירים את כולם...

ואני כבר מכורה אליך..אז..זהו.

איפה הימים שהיינו מדברים שעות? ולא היה נמאס לך.. הימים שלא הכרנו את השקט המעיק..

איפה הזמנים שהיית מחבק אותי חיבוקים ארוכים וגדולים, שהיית עושה לי ת'פרצוף צומי הזה, כמו היום.. של.."אביא שיקה"..

הימים שיותר מלאמר לי "אוהב אותך", היית מוכיח לי - מדי יום ביומו "אוהב אותך"..

לא היה עובר יום שלא הייתי מרגישה אהובה..לפחות על ידך.

הייתי מרגישה מוגנת, היה לי כיף, הייתי מוכנה להתערב על מיליונים שהקשר הזה לעולם לא יגמר..

היית מקשיב לי, ולא סתם מהנהן.

היית איתי בטוב וברע, ולא היית כועס כשקצת רע לי.

תמכת, היית היחיד שהיה מצליח להוציא ממני חיוך באמצע סערת רגשות מטורפת..

לא היית מתפרץ עליי על כל מילה שנייה שאני אומרת..

הרגשתי הכי חופשיה בעולם לידך, אהבתי בך הכל - מהריח אחרי העבודה, ועד לצחוק המתגלגל הזה שלך.

שדרך אגב - היום אני כבר לא כל כך שומעת..

אני מוצפת, אהוב שלי, מוצפת.

ואתה לא מבין למה אני בוכה.. או למה אני כבר לא רודפת אחרי נשיקה שלך?

כי בדיוק כמו שקרה עם החברות..אני לא חושבת כבר שיש טעם, ואני מחכה לרגעים שאתה זה שסוף סוף יוזם את הנשיקה, או את ההצקות בלילה, או החיבוקים מתחת לשמיכה..

הצלחתי סוף סוף להסביר את עצמי ולפרוק. כנראה שבכתיבה באמת הכל נשפך

עכשיו, שאלה..

אולי אני מציקה, אולי אני קודחת..

אבל השאלה הזאת מטרידה אותי המון זמן..

אתה עוד מאושר לצידי, באמת? או שהכל רק מילים..?

אתה רואה לנו עתיד..? מדמיין אותנו בעוד כמה שנים ביחד..וטוב לנו?

אני אוהבת אותך, המון. ואני מצטערת שאני ככה, אבל למרות הקשיים הגדולים שלך, גם לי קשה וכואב..