אני אפתח בזה שאני אגיד לכן תודה רבה על התגובות התומכות והמהממות שלכן. חיזקתן אותי, כולכן.
ואני אמשיך בכך שאני אגיד שירדתי ירידה קטנטנה אני 77.3 נכון להיות בבוקר.
אני לוקחת בחשבון שאני במחזור ולפני יומיים אכלתי כמו מטורפת בגלל זה [ ככה זה אצלי לפני מחזור. כמו בולמוס בלתי נשלט בעיקר בערב].
היום הייתה לנו ארוחה גדולה כזאת בבית באו חברים, היו סטייקים סלטים. וגולת הכותרת. פאי אוכמניות מאמריקה.
אסון.
אכלתי קצת מכל דבר והפאי היה פשוט כל כך טעים. אלוהים.
טוב מחר חוזרים לתלם. ויהיה טוב.
סופסוף עברו הבגרויות בהיסטוריה ומתמטיקה. עכשיו יש מבחן בפיזיקה ובגרות במוסיקה עוד כמה זמן אבל בסדר. הלחץ העיקרי שלי עבר. סופסוף.
תחושת הקלה יחד עם פחד.
היום בילתי עם חברה הכי טובה שלי. כאילו היא הבאה אליי ואז הלכנו לבית קפה ואז היא חזרה אליי לקצת והלכה הביתה.
הגעתי איתה למסקנה. שאין לי חיים.
כאילו יש לי והם- הסטודיו. מעבר לכך, אני מרגישה קצת אבודה.
אני לא יודעת אין לי שמץ של מושג אני פשוט לא מבינה מה אני הולכת לעשות בתקופת החופש הגול שלא יהיה לי סטודיו.
שכחתי מה זה חופש. מה זה חברות, חברים. מנוחה.
הדברים שאני מרגישה הכי זקוקה להם אני הכי לא מבינה איך מסתדרים איתם.
אני מקווה להצליח למצוא חיים קצת מעבר לסטודיו, מאחר שכל השנה. אבל כל השנה חייתי בסטודיו. הלימודים ירדו, הקשרים עם חברות ובות התפוררו.
אבל הרגשתי כל כך טוב. הכי בבית. בסוטודיו שלי.
כל פעם שבאתי לשם הצתמררתי משמחה.
עכשיו, אתמול זה היה השבוע האחרון בסטודו. יום ראשון יש חזרה גנרלית, יום שני יום אחרון בסטודיו. יום שלישי המופע. אני פשוט ארגיש כל כך בודדה בימים הראשונים שלא יהיה לי סטודיו אני בטוחה.
אבל.. יהיה טוב?.
ומאחר שסוף השנה קרב ובא.
יצא לי לחשוב קצת על המורה שלי לקלאסי. זה מוזר לי להגיד את זה. אבל כן, חשבתי עליה. היא נהפכה לחלק חשוב מאוד מחיי.
יותר מקשר בין מורה ותלמידה שנפגשות כל יום ראשון ורביעי. אני מרגישה שהיא נתנה לי את הזדמנות חיי.
ההזדמנות שאני מדברת עליה היא סולו בסוף שנה.
שאני מדברת על סולו. אני לא מדברת על "סתם" סולו שקורה לשניה באמצע הריקוד שכולן משתתפות בו. זה סולו שבו אני בערך 2 דקות, לבד על הבמה.
רוקדת בלט קלאסי.
דבר שגרמו לי לחשוב במשך כל החיים שאני כל כך גרועה בו. שאני בחיים לא אצליח להתפתח בו. והיא גרמה לי להתאהב בקלאסי.
למרות שאני מודעת לכך שאני לא אהיה בלרינה. כי אין מה לעשות. אין לי נתנוים של בלרינה. ואני לא מדברת רק על הנתונים האלה שכולן חושבות עליהן. יפה, רזה, גבוה,ואף סולד. אני מדברת גם על זה שאין לי נפש קלאסית. אין לי פוינט במיוחד מעולה, אני לא גמישה מלידה, למרות שאני יחסית גמישה כן? אבל לא בשביל להיות בלרינה.
עם כל זאת, היא גרמה לי להנות מהקלאסי.
אני כל כך אוהבת אותה,
היא נכנסה לסטודיו השנה והייתי בטוחה במאה אחוז שעם איך שהיא נראית [רזה בצורה מטורפת, יפה,בלונדה פשוט מושלמת] היא תאהב רק בנות רזות
ולא תיתן לי הזדמנות.
כנראהה שטעיתי, היא נתנה לי את הסולו הכי חשוב בסוף שנה. ויש ביננו כימיה מדהימה.
ואני פשוט אוהבת אותה. אני רוצה להכין לה מכתב מהלב לסופשנה, ואני לא יודעת אם זה מספיק. הצעות יתקבלו בברכה.
למי שרוצה לראות, סינטיה הארבי המדהימה. סולנית של האמירקן בלט בשנות השמונים לדעתי. אני עושה את הסולו הזה ממש בדיוק כמו בסירטון הזה:
http://youtube.com/watch?v=QPqPVFe3ykI
[היצירה היא דון קישוט]
אותה מוסיקה, מניפה. הכל.
אלוהים אני מתרגשת.
טוב אני אסיים פה. נתראה?.
סופ"ש נעים וחתיכי :-)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Beautiful cow.
