אני רוצה להיות כמו פעם. אחת שחושבת שככה זה. במלחמה מתים.
ואז אני רואה חיילים אמריקנים מטומטמים שמקבלים ראש של אדרנלין ואומרים שהם באו לעירק ובייסיקלי יורים בכל דבר שזז. ציטוט.
ואז אני רואה ילדים מרוטשי ראש. ונשים צווחות בהיסטריה של מי שחרב עליו עולמו, לא כמוני. שצווחת מכל שטות שנקרית בדרכי.
ואני לא יכולה יותר לחשוב שככה זה.
במיוחד כשברור שאנשים מתים וסובלים בגלל שאימפריות כלכליות משחרות לטרף, ולא למען איזה קונספט אבסטרקטי של שלום עולמי ודמוקרטיה. הנה אני נשמעת שמאלנית פלצנית. פעם לא היה נראה לי חשוב בכלל שאנשים מתים. הם היו - ואינם. זה לא כיף, אבל, זה לא חשוב. אוניברסלית. ואפילו עכשיו אני לא לגמרי בטוחה שזה חשוב.
ואני מאבדת חלק מעצמי כשאני מקבלת על עצמי את המושג - חמלה.
היה קל יותר לפני כן.
מה זה אומר לגבינו? לגבי ישראל? אני לא יכולה להוציא לעצמי מהראש שאנחנו הצד הצודק. לא יכול להיות מצב אחר. לא יכול להיות שמוות זה לא פשוט חלק ממלחמה. זה חייב להיות פשוט. זה חייב להיות "שיט האפנס". זו תפיסה גברית יותר. מתוסבכת פחות. נינוחה יותר. נשמעת בוגרת יותר וחולמנית פחות.
למה כל דבר אידיאולוגי יוצר אצלי משבר נוראי כל כך? למה אלוהים או היעדר אלוהים מוציא אותי משלוותי? למה אני מאבדת קומפוז'ר מכל תנודה מחשבתית מעבר לסיסמאות שלמדתי בילדות?
אני לא רוצה להשתגע.
אני מקווה מאוד שצה"ל ישטוף לי את המוח טוב טוב. אני לא יכולה לחשוב יותר. אסור לי לדעת עוד כלום.
אני לא רוצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
