הוא ביקש שלא אכתוב על זה בבלוג. הוא אומר שיש אנשים ששנינו מכירים והוא לא רוצה שידעו. הוא רואה בזה פגיעה בגבריות ומשהו שלעולם לא קורה.
זה התחיל בשיחה הטלפונית הקבועה של הלילה; ששאלתי אותו אם הוא מוכן פעם אחת להשקיע יותר זמן, מחשבה והשקעה במשחק המקדים. פתאום נפל לו האסימון והוא הבין שהוא לעולם לא עשה כזה. הוא פתאום קלט שאני לא כמו גבר, שאני כן זקוקה לזה. הוא הרגיש כל-כך רע וכל כך הצטער אינספור פעמים.
התחלתי לתאר לו למה אני מתכוונת יותר, ואמרתי לו ש*זה* לעשות לי אהבה, לא פשוט לעשות סקס שהוא איננו קינקי או ברוטאלי ולחבק אותי ולנשק אותי ולהביט בי עם מבט אוהב... אלא להשקיע ולהראות לי שהוא אוהב אותי.
תיארתי לו איך שינשק כל חלק בגוף שלי וישקיע בכל הנקודות ולא רק ברגישות. הרעיון הוא לפתות, לגרות, ליצור תשוקה להוביל אותי לזה, לרצות את זה יותר, להרגיש נאהבת, שמשקיעים בי...שזה בעצם לעשות אהבה.
שמעתי אותו נשנק, ושאלתי באי נעימות אם הוא בסדר, והוא ענה שכן. שאלתי אותו אם הוא בוכה והוא ענה שלא. שאלתי אותו שוב, "רוד... אתה בוכה..." יותר כידיעה... הוא אישר זאת. מיד הדמעות החלו לזלוג שוב, הוא אמר שהוא פשוט כל-כך נפגע לדעת שכל מה שהוא חשב שהיה לעשות אהבה, כל פעם שהוא חשב שריצה אותי וסיפק לגמרי לא היה מספיק בעצם ואני בכלל לא התייחסתי אל זה כאל עשיית אהבה. ניסיתי לגרום לו להבין שזה ממש לא ככה. לא סתם בכיתי מהתרגשות (נדיר) כשהרגשתי שעשינו בפעם הראשונה ממש אהבה. הסברתי לו שבוודאי שהרגשתי שעשינו אהבה, זה פשוט שיש הבדל בין לעשות לי אהבה לבין פשוט לעשות אהבה. הוא פשוט כל-כך נפגע ובכל זאת העדיף שאומר לו זאת, שיידע.
מערכת היחסים שלנו מבוססת עלל אמת, ישרה, כנות... עם כל הקושי שבדבר זה פותר הרבה דברים. נכון, האמת לא מושלמת, ומה שעצוב זה שרוד לא מבין שהאמת כן מושלמת עם סילו, ולמרות אהבתו של רוד אלי, אני מעדיפה את האמת חרף הכאב הרבה שנגרם על-ידיה.
זו הייתה הפעם הראשונה שגרמתי לו לבכות כך. הייתה פעם אחת שגרמתי לו להזיל דמעה, כשלא סיפרתי לו על קיום אותו יומן וירטואלי אותו מצא לפני שחזרנו להיות ביחד, שגרם לריב הכי גדול שהיה לנו עד כה. הוא כאב כל-כך על זה שהסתרתי ממנו עובדה שכזו, בעיקר בהתחשב בעובדה שידעו על קיומו- סילו, מריה- חברתי הטובה ורומי שהכיר אותי משם ונפגשנו במציאות בדרך המקרה.
פתחתי את הבלוג הזה כי הבלוג ההוא כבר התחיל להיות צבוע. נטיות לכיוון רוד או סילו והשמטה של פרטים בהם אני מתביישת, בעקבות חשש, בעיקר מרוד משום מה, למרות שלא זכור לי שהסתרתי שם משהו שהוא לא יודע, זה פשוט מפחיד אותי שיבין עד כמה הכל נכון.
הייתי חייבת לכתוב את זה.
חזרתי מהצגה של דימן, אחרי שנשארתי אצלו שעות בדירה, כי ממש נהניתי. הוא שולח רמזים על כך שהוא אוהב אותי לדעתי. אבל אני מבינה למה הוא לא מסוגל לומר לי את זה. אמא התקשרה בעצבנות וכשחזרתי הבייתה....
אמא עוד מתייחסת אלי כאל ילדה קטנה ולא נרדמת עד שאני בבית וכועסת עלי על זה שאני הופכת לי את הימים ושאני צריכה לקום מוקדם וללמוד ושהיא יודעת שאני לא אלמד כשאהיה עם חבר שלי והחברים, ושזה העתיד שלי, ושהיא אמרה שהיא לא תתערב יותר כי נמאס לה (אבל היא אומרת את זה בכל שעת הטפה יומית) ושאני דופקת את עצמי וגם היא דואגת כי הייתי אמורה לחזור כבר, ושהיא דואגת ושהיא לא התקשרה ב-12 כדי לא להיות קרציה, אבל שלא הגיוני שההצגה נמשכה עד-כל כך מאוחר וידה-ידה... והיא גורמת לי פשוט לרצות להעלם ואני נותנת לרגליי ליפול וברכיי פוגעות ברצפה הקרה, כאילו אני נותנת לרצפה לגיטימציה להעלים אותי ואני פשוט מתחננת ובא לי פשוט לאזור אומץ ולשאול אותה "אבל למה את גורמת לי לרצות למות? זה רק מסית את דעתי מהלימודים עוד יותר".
סיימתי ללמוד גם ככה. אני לא מבינה מה היא רוצה ממני. מה היא תשעה כשאעזוב את הבית עוד חודשיים? לא תישן בכלל? תחביא לי מצלמות בדירה לראות שאני הולכת לישון? לא אתפלא. אחרי הכל, לא סתם הם גילו על שיחות הסייבר שלעולם לא תועדו, מפגשיי עם סילו ותלונותיי עליהם. לא סתם הם שואלים איפה הייתי ומה עשיתי מספר פעמים בניסוחים שונים כל-פעם שאני לא עושה בדיוק מה שאמרתי להם.
היום אוננתי פעם ראשונה מאז הסקס האחרון, כאילו לא היה לי חשק בכלל עד היום, וגם היום לא הייתי רטובה, גמרתי מהר ונותרתי יבשה.
הייתי צריכה לקחת גלולה היום, אבל מסתבר שאין לי חבילה של גלולות כמו שהייתי בטוחה ואני אאלץ למהר מחר בבוקר.
החדר שלי מטונף, אני חייבת מחר לסדר אותו, לגלח, לקחת את הכדורים, להכין את העוגה... ללמוד.
כדאי שאלך לישון, יש לי יום ארוך מחר.
Vynnessia.
כינוי:
Vynnessia
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
