אני לא יכולה יותר.
לא מסוגלת יותר לשאת את כל זה.
רגע שמחה.
ורגע עצובה.
רגע צוחקת.
ורגע בוכה.
רגע עצבנית.
רגע רעבה.
ואז מתחרטת.
ורגע אחר כך מגיעה כל השנאה.
השנאה הכל כך מוכרת הזאת.
נימאס לי ממנה. למה אני פחות מכולם? למה אין לי כלום בחיים בעוד שלכולם יש הכל. אושר. לא ב-ע' אני רוצה אושר, ב-א'.
רק להיות מאושרת. להשלים עם הכל. מה שיש לי זה מה שיש. למה אני צריכה לשנות משהו?
עם כי אין לי כלום. אין לי כלום בחיים. אפילו לא את עצמי. אני לא נאמנה לעצמי ולא אכפת לי מעצמי.
חברות שלי מאכזבות אותי. כל הידידים שלי מאכזבים אותי. הלימודים. האוכל. אני. הכל מאכזב. ואין לי כלום חשוב ובעל משמעות בחיים.
אני בוכה, כבר ימיים רצופים לא מפסיקה לבכות. וכל דבר קטן מצית את זה מחדש.
כואב לי הראש מזה כבר. העיניים אדומות והשקים מתחתיהן כלכך גדולים.
והכי כואב לי בפנים. הלב שלי אוף אני מרגישה שהוא פשוט שבור. מאוכזב מהכל. מהחיים.
נמאס לי מהכל פשוט נמאס לי. אין לי מטרה לקום בבוקר כי אני כל היום בבית. אני לא עושה שום דבר עם עצמי.
לא רוצה לצאת כי יראו כמה אני שמנה ובכלל אין לי חשק להתלבש. אני אוהבת רק את החולצות הענקיות והמכנסים הגדולים שאני לובשת בבית מהבוקר עד הלילה.
והדמעות לא מפסיקות. וזה כלכך כואב לי .
אני מרגישה כ"כ בודדה ואין לי לספר את זה לאף אחד.
אף אחד לא מבין.
אף אחד בכלל לא יודעת שזה מה שאני מרגישה.
אני עושה כל כך הרבה הצגות בשביל להראות שני פרצופים שונים ושאני שמחה ליד כולם וצוחקת כל הזמן, הרי אני נחשבת הילדה הכי חייכנית וצוחקת בעולם. כולם אומרים את זה. אבל כשאני לבד זה פשוט הפוך.
נמאס לי מהכל. נמאס לי נמאס לי נמאס לי.
ובעיקר נמאס לי לבכות, ונמאס שכואב.
רק שהתקופה הזאת תעבור אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר.
בוקר: קפה
צהרים: אפרסק
ערב: ?
והרבה בכי. זה שורף קלוריות לבכות? בצחוק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
My Fat Obsession
