בינתיים הדמעות לא יוצאות. הכל נשאר בפנים. מחלחל עמוק עמוק למקום לא נודע, ופוגע בו.
מרגישה כל רגש, כל כאב, כל צביטה, כל מכה שאני מקבלת מכולם.
הכל אני מרגישה, כ"כ חזק זה חובט בי. ולא תמיד אני יודעת מאיפה זה מגיע.
אני חושבת שלא אוכל לשאת כ"כ הרבה עוד הרבה זמן.
זה כואב לי, יותר מידי. לא נשאר בי טיפת כוח להתמודד עם כל הדברים הללו.
כלום לא מצליח. כלום לא הולך.
וכרגע אני כלכך פגיעה שכל דבר פוגע שבעתיים.
עוצמת עיניים ורואה רק חושך
הלוואי שזה מה שהייתי רואה גם כשהן פקוחות
אבל מה שאני רואה כשהן פקוחות,
נורא הרבה יותר.
אני רוצה שהכל יעלם. ילך ממני. אני לא מצליחה להחזיק את עצמי עם כל המשקל הזה (ושלא נדבר עם המשקל הפיזי)
אני רואה לאט לאט איך כל האושר, שמחת החיים, התקוות, החלומות, החיוכים, איך הכל נעלם ממני, מרגע לרגע הכל עובר ולא קיים עוד.
מנפצים לי חלומות,
בזה אחר זה.
מסתכלת אליה
מלמטה
במבט המעריץ הזה
האוהב
החם
האכפתי
התומך
במבט של חברות
לא סתם חברות
חברות נפש
חברות אמת
חברות תמיד
לא חשוב מה
חברות
הכי טובות
ממש כמו אחיות
שמדברות בגובה העיניים
מספרות הכל
שואלות
מתייעצות
אוהבות
תמיד
אחת בשביל השניה
והשניה בשביל האחת
ותמיד תמיד יחד
אז למה אני מסתכלת מלמטה?
למה אני רואה אותה בכזו הערצה?
כה דומות אחת לשניה
ויחד עם זאת
כ"כ שונות
מצליחה, משגשגת, אוהבת, נאהבת, חכמה
יפה, בטוחה, מאושרת.
ואני אף אחד מאלה.
מסתכלת עליה בעיניים מסכנות
שמתחננות לתשומת הלב שלה
מתחננות שתעזור
שתבין, שתראה
רק שתראה
שתראה שכואב לי
שתבחין בזה, שתוכל להסביר לי למה
למה
למה לה טוב ולי כ"כ רע
למה הכל מסתדר לה
ולי הכל משתבש
למה יש לה אחד שאוהב שתומך שרוצה
ולי אין אף אחד
מוקפת בכ"כ הרבה
אבל בפנים מרגישה כ"כ לבד.
אין לי איך להתמודד עם כל הרגשות האלה כל הכאב כל הסבל כל הרחמים. אם משו קיצוני לא יקרה אני בכנות לא יודעת איך להמשיך. זה קשה
יותר מידי
מה אני אמורה לעשות??
שלישי:
בוקר: קפה
צהרים: טוב עזבו כל היום היה בולמוס אחד גדול!!
ערב:
ספורט: -
צום מ-20:00
רביעי:
בוקר: -
הצום נסגר ב-4 וחצי .
צהרים: לחמניה קלה עם גבינה לבנה + 5 ענבים
ערב: ירקות של קוסקוס + כפית אורז + 2 חתיכות כרובית
בולמוס!!! : עוגיות שוקולד
ספורט: חצי שעה ריצה + כושר רצחני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
My Fat Obsession
