מוקפתת באנשים אבל מרגישה כל כך לבד.

צריכה שהוא יחזור ולא מסוגלת להפנים שזהו, שהוא לא יחזור.

הוא היה הבן אדם שהכי סמכתי עליו.

שיעשה לי טוב.

שיצחיק וישכיח ממני את כל הבעיות.

אבל הוא איננו והוא לא יחזור.

כמעט 4 חודשים בלעדיו וזה לא עובר.

זה לא נהיה קל יותר.

הבטחתם שזה יעבור ואמרתם שאני חזקה.

אז למה אני מרגישה שאני מתמוטטת?

למה אני מרגישה חלשה ועייפה?

קשה לי בלעדיו. קשה לי כלכך.

כל כך הרבה דברים מזכירים לי אותו ואני פשוט לא מרשה לעצמי לבכות ליד אנשים.

רק בלילה, במיטה, כשאני לבד.

בזמן האחרון אני חולמת שאני עוברת את כל ה4 חודשים האלה מחדש ומגדירה אותם בתור סיוט.

כי מה שעברתי בזמן האחרון הוא פשוט חלום בלהות אחד גדול .

צריכה את העיניים הכחולות, הגדולות והדואגות שלו שיסתכלו עליי ויבינו מיד כשמשהו לא טוב עובר עליי.

את הידיים הרכות והתומכות שלו והחיבוקים הגדולים והכיפיים שלו שיגידו לי שיש מי שאוהב אותי ודואג לי בעולם הזה.

אבל אין יותר. לא את העיניים, לא את הידיים ולא את החיבוקים.

עמדת לידי ותמכת כל רגע שרק הייתי צריכה.

עכשיו אני צריכה אותך יותר מהכל. למה אתה לא פה?

אני אוהבת אותך.

יהי זכרך ברוך.