 כינוי:
היו ימים כמעט אבדתי, היו ימים של אהבה. בן: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2008
24/10/2007 - כבר שנה חלפה. :(
שנה חלפה מאז הפוסט הזה:
אלה החיים שלי.
אני לא בנאדם של פרסום חיים אישיים בבלוגים,
אבל אני לא מצליח להסביר שום דבר כבר, ולהתבטא בכתיבה אני יודע, אז אמרתי , שווה את הניסיון.
ההורים שלי מתגרשים.
נפרדים, מתגרשים, איך שבא להם להגדיר את זה, לא משנה לי.
פעם 4.
מצחיק הא?
ההורים שלי לפני 4 שנים החליטו שלא טוב להם ביחד. אחרי 30 שנה הם החליטו שהוא והיא - זה לא הולך. והחליטו להיפרד.
הם נפרדו, אבא עזב זמנית את הבית, וחזר הביתה שוב.
אז, התגלה שהוא בוגד באמא שלי.
סליחה, תיקון,
אז - אני גיליתי שהוא בוגד באמא שלי, ויותר מאוחר גיליתי שהאחים שלי ידעו על זה והבטיחו לו שהם לא יספרו כדי "לא להרוס את המשפחה".
אפשר לשער לבד שזה עשה פיצוץ. סטייל ההירושימה. זה פשוט הרס כל תקווה וחיוך שהיה פה למשך הרבה זמן.
הייתי בערך בן 13, 12, אני באמת לא זוכר, וטוב שכך, שהדחקתי, אבל היה פה קשה. לא ידעתי את זה שגם לי היה קשה. מאוד.
אבא שלי עזב את הבית שוב, הפעם להתגורר עם המאהבת שלו. קצת יותר מחצי שנה.
אמא שלי? לא הפסיקה לבכות.
אבא שלי? ניסה לבנות קשר אב-בן איתי ולבלות איתי הרבה זמן, משהו שלא קרה ביני לבינו בחיי היומיום כשהוא כן היה בבית.
ואללה הצליח לו, הייתי איתו דיי הרבה.
הייתי רואה את אמא שלי מסתירה את הדמעות כשהייתי יוצא מהבית, ומנסה לחייך ומאחלת לי להנות.
אמא שלי עדיין אוהבת אותו. רואים בעיניים, שומעים במילים, מרגישים ברעידות של השפתיים וההתרכזות של הדמעות כשהיא חושבת על המצב. גם אז, גם היום.
כשהכל קרה, לא בכיתי. אולי פעם אחת, כשהם הודיעו שהם נפרדים.
התחלתי לחלות באסטמה. מצאתי את עצמי מנצל את המצב של הפרידה כדי "להרשות" לעצמי להיות מבואס לפעמים. בלי סיבה, סתם מאוכזב מהעולם.
ושוב, הם חזרו. הוא חזר הביתה, אני לא יודע למה, ואני לא חושב שאיי פעם אני אבין, עם כל הניסיונות שעשיתי כדי להבין, אני לא אצליח לעולם.
לפני שנה, הם הודיעו לנו, שאחרי נסיונות שלהם להיות ביחד, זה לא הולך, זה פשוט לא זה, והם נפרדים.
אחרי 4 חודשים, הם החליטו שהם לא נפרדים.
טלנובלה, הא? אפילו בטלנובלה התסריט לא כל כך משוגע ...
לא פירטתי על המצב, כי יש דברים שאני פשוט לא רוצה אפילו להיזכר בהם,
דברים שיתקעו לי בראש ימים שלמים אם אני אזכר בהם, רגעים קשים, סיטואציות קשות, להיתקע באמצע ביניהם.
אגב, נעים מאוד, אני בן 16 וחצי, ויש לי שני אחים , אחד עזב את הבית לפני כמה שנים בודדות ואחד לפני 10 שנים כמעט.
אני היחיד שגר בבית, היחיד שצריך היה לספר איך היה בבצפר לשני ההורים ב2 סיפורים שונים, מאותה זווית.
אני היחיד שלא היה יכול להיכנס לסלון ולהגיד "אבא, אמא, אני חייב לספר לכם
משהו, אני מעשן נרגילה"(ואו, איזה עבריין, הא?) , כי את האמת שרוב הזמן
בשנים האחרונות לא היה סלון(לא מבחינה פיזית), וגם אם הם כן היו בסלון
ביחד, הם היו יותר רחוקים ממני וארה"ב.
היו פה דברים קשים, אין ספק, אבל הייתי גיבור על כולם, תמיד הייתי חזק, יותר מכולם, וזה לא היה כי ניסיתי להיות כזה, אלא פשוט הייתי.
פשוט לא יצאו לי הדמעות בזמנים שהדמעות היו אמורות להישפך, ולא הרגשתי עצוב כשהיה לכולם תמיד קשה.
לא הייתי גיבור כדי להוכיח שאני אחלה גבר, ככה הרגשתי וככה חייתי.
לפני חודש, אני ושני האחים, מול 2 ההורים, הם רוצים להודיע לנו משהו.
ואללה, אפשר לנחש כבר מה הם רוצים, זה לא שזו הפעם הראשונה.
הם נפרדים. הפעם סופית, אחרי שפעם קודמת הזהרנו אותם שאם הם מחליטים שוב משהו וזה לא יהיה סופי, אנחנו לא נסלח להם. למרות שבכל מקרה אני בספק אם סליחה זה משהו שיש בבית הזה.
הם נפרדו, אבא שלי התחיל לחפש דירות לפני שלושה שבועות.
ביום שישי לפני כמה שבועות הייתה פה שיחה ביננו(האחים) להורים. האשמנו אותם בגיהנום של 4 שנים, שהם מעבירים אותנו באש בעודנו חיים. שהם הורסים הכל. שהם ממציאים טעויות שוב ושוב,
ולא לומדים מהן.
שיחה ארוכה, חזקה, עם הרבה צעקות, בכי, ומשפחה מפורקת. שיחה של אחד על 4, כל אחד בתורו. בסוף השיחה אף אחד לא נשאר חייב לאף אחד. הכל פה יצא, כמעט, לדעתי.
זה הרס הכל עוד יותר, המשפחה התפרקה, ולקח לה שבוע כדי להבין שהשיחה רק עזרה. התחלנו לעשות שיחות עם ההורים, עם כל הורה בנפרד, אפילו כל אח בנפרד.
אמא שלי באה ודיברה איתי ורצתה לוודא שהיא יכולה לבכות בבית בלי להרגיש לא בנוח שאני בבית, היא כבר לא יכלה לסבול את הזיוף חיוכים האלה.
בקיצור, הכל פה השתנה. והכל ממשיך ומשתנה. אבל עכשיו המצב עוד בסדר.
אבא שלי מצא דירה, זמנית. הוא נכנס אליה היום, ועוד חודש-חודשיים הוא יכנס לדירה בצורה סופית, דירה יותר גדולה ומרווחת, עם חדר בשבילי גם.
למה הפוסט הזה נכתב? ואללה, יותר מדי עובר לי פה.
עכשיו עזרתי לאבא שלי להעיף מפה חצי מהדברים שלו, החצי השני יחכה לדירה הסופית(כי בדירה הנוכחית אין מקום להכל)...
ואללה את האמת? שואלים אותי אם היה קשה להעביר, ואני אומר שלא, ואני מאמין שלא, אבל מרגיש שכן.
כבד לי בלב, בראש, בגוף, בכל מקום אפשרי.
אני צריך לדאוג לכלבה שלי לבד,
אני צריך לעשות שיחת טלפון בשביל לשאול משהו על כלכלה, במקום לצעוק "אבא בוא רגע"
אני צריך להיות הכי חזק בבית,
אני צריך לדאוג לאמא שלי הרבה יותר,
אני צריך לבכות, כי אין בן אנוש שמסוגל לעבור את כל זה בלי להתפוצץ, ואני את הפיצוץ שלי עדיין לא עברתי,
אני צריך לכתוב בבלוג באינטרנט את מה שעובר עליי כדי להוציא הכל,
אני צריך לטעום את המלח שבדמעות שלי ברגע זה, כדי להבין שהחל מה24 לאוקטובר, 2007, הכל יהיה פה שונה, לעד, והפעם זה סופי,
אני צריך לקלוט שיהיו לי עכשיו 2 עולמות, ואני צריך להיות יותר חזק ממה שהייתי עד היום, אם אני רוצה לתמרן ביניהם בצורה נכונה,
אני צריך לשים לב לספר סיפורים מחיי היומיום גם לאבא וגם לאמא, ולא לשכוח פרטים כדי שאחד מהם לא יעלב שאני לא מספר לו הכל, ויחשוב שאני מעדיף את השני, ובלי לשים לב, יפגע,
אני צריך להיות הכי קטן, ולהתנהג תמיד הכי גדול, ולחשוב הכי חכם, ולפעול הכי נכון, כדי להמשיך לחיות ...
אבא שלי לא פה, ואני בן פאקינג 16 וחצי.
הוא לא יהיה פה. אף פעם.
הוא עדיין בעולם שלנו, ועדיין נושם, ובערך עדיין חי נורמלי, אבל הוא לא יהיה פה,
והוא לא יצא עם הכלבה שלי בבוקר,
והוא לא יחליט בספונטניות בשבת בבוקר שנוסעים אני הוא ואמא לאנשהו בארץ,
והוא לא יצלצל אליי בשביל להודיע שהוא מגיע הביתה ,
הוא פשוט עזב.
נכון, הוא עדיין גר בעיר שלי, את האמת שאפילו לא רחוק, אבל זה לא מכפר על כלום.
אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מעדיף שהם ישארו ביחד, לדעתי יעזור להם לחיות לבד,
אבל זה לא פייר, פשוט לא פייר.
אז רוצים לשמוע את האמת?
היה קשה לסחוב את הספה שאני כל כך אוהב לשבת בה,
היה קשה לראות את הבית החדש(זמנית) של אבא שלי,
היה קשה לראות אותו לוקח את הדיסקים לצריבה, את המחשב הנייד, את המצלמות, ואת הכל.
היה קשה לראות אותו לוקח את הבשמים שכל הזמן הייתי שם, למרות שיש לי בערך 30 משלי,
היה קשה לראות אותו נושם כרגיל אחרי כל פעם שהיינו מעבירים עוד משהו לאוטו,
היה קשה לשמוע את האחים שלי וההורים שלי מתקשרים כל היום להודיע לי שהם יודעים שזה יהיה קשה היום ואם אני רוצה אני יכול לצאת מהבית ולא להיות נוכח באירוע הזה,
היה קשה להיות פה, היה קשה לחשוב שבכלל שקלתי לברוח במקום לראות אותו עוזב, ולעזור לו,
היה קשה הכל, היה קשה לראות את המבט האחרון של הכלבה שלי על הדייר ה3 בבית הזה, שכבר לא יהיה דייר בבית הזה,
היה קשה לשמוע אותה נובחת אחרי שהוא סגר את הדלת בפעם האחרונה,
היה קשה להגיד לו שלום, היה קשה לחבק אותו במשך 40 שניות , היה קשה לשמוע אותו אומר שהוא תמיד פה, שהוא לא עוזב,
היה קשה לשמוע אותו אומר שהוא אוהב אותי, ושכל מה שאני צריך אני יכול להתקשר אליו.
היה קשה לראות אותו הולך, היה קשה לסגור את הדלת,
היה קשה לנעול אותה, היה קשה לעכל,
הכל היה קשה, הכל עדיין קשה, והכל ימשיך ככה, כל יום, במשך כל הזמן הקרוב רחוק שלי,
בכל שנייה שאני נושם, בכל בוקר שבו אני מתעורר, בכל אב שאני רואה בקניון הולך עם הילד שלו והמשפחה שלו,
הכל יהיה קשה, אבל צריך לשרוד, לנשום, לבכות, לאהוב, ולהיות שם בשביל כולם, במיוחד בשביל עצמך, ברגעים הכי קשים.
היה קשה לכתוב, היה קשה לבכות כל כך הרבה.
קשה מדי להמשיך למצוא מילים.
23:16 24/10, צריך להתחיל להתמודד.
תודה לכל מי שתמך, תומך, יתמוך,
מצטער שאני תמיד אומר שהכל בסדר, אבל אני לא יכול להישבר מול האנשים, זה פשוט לא אני. ומצטער מראש שאני תמיד אמשיך לעשות את זה.
תודה שאתם תמיד מקשיבים, תודה שיש סביבי אנשים שתמיד יהיו פה, תודה לכולכם, הייתי עושה הכל בשביל כל אחד ממכם, ובכל הזדמנות שתהיה לי , אני אוכיח את זה.
לא הייתי מצליח לשרוד שנייה בכל העולם הזה בלעדיכם.
אני לא אנקוב בשמות רק מהסיבה שאני מנסה לשמור על טיפה אנונימיות(כמה שאני מצליח), אבל אני מקווה שכל אחד ממכן \ ממכם, יודע\ת כמה שאני מעריך כל שנייה שאתם מקשיבים לחפירות שלי, וכל דבר שאתם עושים בשבילי.
את האמת? פעם ראשונה שסיפרתי איכשהו, קצת, כמה שקשה לי, למרות שזה אפילו לא חצי מזה.
-
כבר שנה. שנה שלמה בלי אבא.
ואו, לא האמנתי שזה יגיע.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
