אני כל כך רוצה לשקוע בטריפ תמידי, שלא אוכל לחיות ללא תרופות.
אני רוצה להיות פסיכית, אני רוצה להשתגע או לעבור התמוטטות עצבים.

  אולי רק זה יעזור, אולי רק זה יגרום לכולם לא להסתכל עליי מבעד לזכוכית מגדלת, וכשאני מתכוונת לכולם, אני מתכוונת לכל אותם מבוגרים שחושבים שהם יודעים מה טוב בשבילי, והם לא. אני שונאת את הדור הישן, שונאת שונאת שונאת. כזה פתאטי ועלוב, שחושב שהוא ראה הכל אבל האמת היא שהוא עוד תקוע בבועה בה הוא גדל ומסרב להודות באמת המרה שהעולם מתפתח.
אני כל כך רוצה שהדור שלנו יתחיל לשלוט בעולם, אני בטוחה שדברים מסויימים ישתנו, תפיסת הפנאטיות לחברה ולדעות שלה לגבינו צריכה להשתנות, אנחנו לא נוכל להמשיך לחיות בצל החברה שלנו, שלא בה בחרנו.

  אני רוצה לחתוך אבל אני יותר מידי פחדנית, אני רוצה לנסות סמים אבל אני מפחדת להתמכר, אני רוצה לשתות אבל אני לא רוצה שההורים יגלו, תמיד זה ככה, תמיד אני רוצה אבל בסוף אני לא מעזה.
אבל הפעם זה שונה, הפעם אני רוצה יותר מכל להיות מפגרת בעיניי החברה.
לפעמים אני רוצה שאחותי תבין מה זה להיות בת בכורה למשפחה כמו המשפחה שלי.
העתיד ניראה ורוד אבל ההווה מלא באפרוריות שמסרבת להיעלם, בהרס עצמי מטורף.

  כל כך נחמד שאותם דברים קטנים שמעלים חיוך תמיד יישארו למרות כל הגועל הזה.
העובדה שאני חשובה לו, שדברים הנוגעים אליי גם נוגעים אליו בצורה כלשהי. הוא אפילו מחפש לי מכללות ללימוד עיצוב, למקרה שלא אתקבל בתילתן. עצם העובדה שהוא פשוט נמצא כדי שנדבר מעלה בי חיוך וגורמת לי להזיל דמעה.
החברים, האחות, הציור והבלוג, שגם אם קשה להודות בזה - אני אוהבת את המקום הזה. באמת.
אני מרגישה שחלק מההתבגרות שלי חרוט פה, למרות שאני נוהגת למחוק פוסטים ישנים מפעם לפעם. טוב... החל מעכשיו לא שוב.

מה נשאר לומר, נתראה בשמחות?
ו... שלא נדע עוד סבל.