היי אבא, זוכר שאמרת שאתה תמיד תהיה גאה בי?
היי אמא, זוכרת כשהכרזת שלעולם לא תתאכזבי ממני?
הורים שלי, אתם עוד צריכים שאומר לכם עד כמה אני אוהבת אותכם? עד כמה אני חייבת לכם? עד כמה אני פשוט לא יכולה לחיות בלעדיכם?
אתם זוכרים את זה שתמיד אמרתם שתתנו לי להחליט מה אהיה?
כי פשוט נדמה לי שקצת שכחתם.
למה ההחלטות שלכם תקפות רק כשמדובר במשהו שלא יהווה לי אושר?
אולי אתם לא יודעים זאת, אבל אני עשיתי המון דברים בחיי בלי רצון. רק כדי שתוכלו להתגאות בי. רק כדי שתוכלו להרים ראש כשאתם מדברים עליי, להשוויץ בי... אני חכמה, לא? אני חרשנית מצטיינת, לא?
זה מה שאתם רואים בי, זה מה שאתם רוצים שאהיה.
אני לא יכולה להמשיך לחיות תחת הצל שלכם, גם אם זה יהווה לכם שיא האושר, אני לא רוצה להיות בנאדם ריק מתוכן. אתם לא רוצים שהבת שלכם תהיה ריקה מתוכן לא?
אם אני אלמד רפואה או הנדסה... זה מה שיגרום לכם להיות מאושרים?
ואם חס וחלילה אבחר ללמוד משהו יותר בכיוון הנגדי אתם תתאכזבו? אני חושבת שכן.
את המילים הללו שחזרתי במוחי יותר מפעם אחת, עד שהגעתי להרגשה שלא אבכה כשאכתוב את המכתב הזה, אז למה שטף הדמעות לא מניח לי?
הורים אהובים שלי, תנו לי לחיות את החיים שלי. תנו לי להיות הבנאדם שאני רוצה להיות, אם רק תהיו גאים בי אני ארגיש שכבשתי את כל העולם, כי אתם בשבילי כל העולם.
אני לא אוהבת להרגיש חלשה, ואני לא אוהבת כשאני בוכה... ואתם יודעים זאת, אז למה אתם נותנים לי לבכות כך?
למה לנסות להילחם בגורל? אני לעולם לא אהיה הבת שרציתם, אז למה שלא תנסו לקבל אותי כמו שאני?

שלכם, הבת המאכזבת.
עכשיו, בשונה מפעמים רבות אני רוצה שיקרה נס והוריי יקראו את המכתב הזה, אולי זה ישנה כמה דברים בחיי.