אני מרגישה פרפרים בבטן, מרחפים לכל עבר, מדגדגים וגורמים להרגשה נעימה.
אני מרגישה עכשיו כמו ילדה קטנה כבת חמש, שבזה הרגע קיבלה את הבלון האדום שחשקה בו מאז שנכנסה ללונה-פארק.
אני מרגישה עכשיו כמו מישהי שקיבלה את האהבה שלבה חפץ בה מאז ומעולם.
יכול להיות שאני פשוט מאושרת.
החל מהשבוע הבא אני אתחיל את חוג הציור שאני חושקת בו כבר הרבה זמן, אין מאושרת ממני בעולם כולו!!


תוכניות להשבוע:
דו"ח מעבדה בפיסיקה - הוגש
presentation - יום ו'

שינויים.
שינוי זה דבר טוב ברוב המקרים לא? לא טוב תמיד להישאר תקוע ולא לזוז, ושינוי הוא סוג של תזוזה לדעתי.
עד עכשיו, עד גיל 18 למען האמת יש לנו את הזכות המלאה לחיות רק בשביל עצמנו, הרי אנחנו מתבגרים חסרי התחשבות, אבל אחר כך, אחרי שנתגייס ונשתחרר החיים האמיתיים יתחילו, נצטערך להתחיל לחיות לא רק בשביל האני שלנו.
אישית אני רוצה שהכל יסתובב סביבי עוד, עוד הרבה שנים. אני עוד לא מוכנה להתחיל בחיים האמיתיים האלה, יש לי עוד דברים שאני רוצה לעשות לפני שאצטרך לקחת אחריות.
בתקופה הזו, אני מביטה על כל ילד בטווח גילאי 5-10 ומקנאת בו קנאת מוות.

בצדק, אני לא יודעת מה עובר עליי, כשהייתי קטנה רק ציפיתי שאהיה גדולה כדי שההורים לא יגידו לי מה לעשות, אבל עכשיו - כשטעמתי מעט מטעם החיים האמיתיים נפשי חושקת בחזרה בזמן כמה שנים אחורה כדי שאוכל להנות עוד מהילדות שלי.

ציירתי את זה ישר עם עט שחור, אני אוהבת את התוצאה עד מאוד (:

יש לי אובססיה חדשה; The Rasmus - Not like the other girls
אגב, סיימתי לפני כמה זמן את Girl with a pearl earring. אני פשוט חייבת להמצליץ על הספר הזה, מכל בחינה. אחד הספרים היותר מדהימים שיצא לי לקרוא

סאלמת'

אז באת אתמול. היה כיף נכון?
כל אחת אמרה שהתגעגעה, חיבקנו אחת את השנייה... דיברנו וצחקנו ביחד כמו פעם.
אבל כמוני את יודעת שמשהו השתנה, אני כבר לא אותה פראיירית קטנה ועלובה, ואת... את נשארת את, כנראה זו הבעיה.
"סוכנות דוגמניות רודפת אחריי כבר חצי שנה" אמרת "אני נשבעת באלוהים, אני נשבעת על החיים שלך!" ואז הוספת.
בנינו, שתינו יודעות שזה לא היה קורה בחיים. וזה לא מקנאה, אני לא טיפוס קנאי כמו שאת יודעת. אבל בחיאת, "סוכנות דוגמניות"? הרי את בקושי מגיעה למטר שישים וחמש, אז... את באמת באמת בטוחה?
וגם כשעשיתי פרצוף של WTF אמרת "מה את לא מאמינה?"
"מאמינה... מאמינה"

היום פגשתי את בן הדוד שלומד בתילתן, דיברנו על הלימודים שם, המוטיבציה ללמוד שם גוברת מיום ליום.
אז מה אם זה 18 אלף ש"ח לשנה? 

יהיה טוב אנשאללה.

כדאי לי לצבוע את זה? (והכוונה כאן לצבעים צבעים, לא לשחור לבן כאילו כי אני הולכת להצליל ולתת לזה קצת עומק גם ככה)

עריכה:
נו נו צבעתי...

(מוקדש רשמית לקוקי 3>)

בונות לעצמי:
1. העיניים... פשוט זוועה -_-
2. הידיים לא בסדר

הסורק פשוט הרג את הציור הזה לגמריי, צבעים מתים. תודה לאל שיש לי פוטושופ 3>

[באוזן - Sia - We'll be found The Rasmus- Sail away]
 CYA

   עכשיו אני יודעת שהכיתה שלי היא... (איך אומרים?) הכי אחי.
למרות שהשבוע התחיל עם כאב גרון רצחני ושפעת של תחילת הסתיו, זה לא ממש גרם למצב הרוח שלי להידרדר, הרי הייתי אמורה ללכת לבקר את נענע ורין ביום שלישי. וכך קרה.
ביום שני בלילה לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות, ציפית כל כך להיות בבית של נענע, שנלך אני והיא לבקר את רין אחר כך. פשוט גן עדן.
הייתי קצת בהלם כשהגעתי לבית שלה ותיארתי לעצמי שהיא מסתלבטת עליי, הרי היא בחיים לא אמרה לי שהבית שלה ענקי עד כדי כך. וגם החדר שלה לא קטן בכלל. שיחקנו בהתחלה עם האחיינית הדובשנייה שלה שמנשקת כל מי שפוגשת, לאחר מכן צחקנו על אחיה הקטן שהתבייש ממני. ואחר כך היא צחקה עליי בגלל שהתביישתי מההורים שלה (נו זו רק פעם שנייה שאני פוגשת אותם)

  הפעילות אצל רין הסתכמה בפשיטה על מגירת הבשמים שלה ושל האחיות שלה.
(בזמן שאני מסניפה בשמים רין מזהירה אותי-
"לא לא! אל תטרחי להריח, זה לא ברמה של בושם."
"אז ברמה של מה זה?"
"מטהר אוויר"
אני בכל זאת מריחה.
"הולי שיט. זה באמת מטהר אוויר.")

  אחר כך נסענו לפארק מזדמן באיזור לעשות מפגש כיתתי. נרגילה, סמים, אלכוהול וסיגריות. בכך זה הסתכם.
אה, ובחתול של אלכס העונה על שם שחקן כדורגל ברזילאי ששכחתי את שמו כרגע. אני ומילי לא הנחנו לו לרגע... עד שהוא ברח.
חזרנו הביתה בסביבות 0:00-0:30. וזה היה שווה את ההרצאה של הורים שלי על כך שקבענו שאין איחורים באמצע השבוע.

  ביום למחרת כמובן ששליש וויתר על הלימודים (נו, הרי הם היו עוד מסטולים מריח הרגליים של משה) והשאר שכן הגיע פשוט ישנו במהלך השיעורים, אז שחררו אותנו מוקדם מן הצפוי.
ראיקה לא נתנה להזדמנות פז שכזו לחמוק מידיה והיא צילמה את כולם ישנים על השולחנות.

  יום חמישי עוד היה השיא. כשאני ועידו לא הנחנו לשיער של נענע. בנוסף עידו שם את הקליפס של נענע על השיער של חרשני, והיא התחילה לצרוח (בלי קול) "אוי לא! זה הזדהם עכשיו!" ומי כמו עידו אוהב כשיורדים על חרשני?  

-

  עידו קנה לי שני עפרונות B9 מושלמים. אתמול ציירתי והצללתי איתם. הייתי מעלה את זה לפה עכשיו רק שהוא פשוט לקח את הציור(ים) כאות תודה והערכה על העפרונות. ("דאמ יו! אני בזבזתי עלייך 8 ש"ח ולא ציור ולא תודה?! ")
למרות שחפרתי לו שישלח לי אותם היום, אז אם אני אקבל אותם (אינשאללה) אני אעלה (:

פיס אנ' לוב 3>

ולמקרה שאתם ממש נחמדים ובא לכם להגיב אבל אין לכם כוח לקרוא את המגילה - קבלו ציור:
 

יותר מידי מהר;
לפעמים באותן לילות שהשינה ממאנת להגיע ולעטוף אותנו באותה שמיכה חמימה של רוגע, אותן מחשבות מסרבות לתת לנו מנוח.
אי אפשר שלא להרגיש צורך לצעוק "רגע!" לבכות ולהתחנן שהזמן יעצור מלכת, כי הקצב מהר מידי עבורינו. אנחנו לא מספיקים להנות מהרגעים אותם אנו חיים מידי יום, אותה שגרה שכבר נמאסה עלינו מכילה בתוכה את הרגעים היותר מופלאים שנעבור.
וכשאותו יום יגיע ונבין שאת החיים שלנו אנו זורקים לפח הזבל הקרוב לבית, נעדיף להיכנס אל תוך בועה ולהדחיק את הכל.

השיעורים במעבדת המחשבים הם השיעורים הכי כיפיים, השעות שם עוברות כשניות ולא מבחינים בזמן שטס לו.
יכול להיות שההחלטה שאני הכי גאה בה היא שלא וויתרתי על ה-10 יח' מחשבים ועמדתי על זה.
אולי אם הייתי חוזרת בזמן כמה שנים אחרונה הייתי מתעקשת אף יותר לבחור בכימיה במקום פיזיקה, אבל ניחא.
הכל לטובה.
הרי לא הייתי יודעת מה זה "חברים" אם לא ההחלטה הזו.

סיימתי אתמול עוד ציור (נו מה יהיה איתי?)
אני אוהבת אותו ממש, ניראה לי שהוא אחד הציורים היותר מוצלחים שלי.
(מי שנכנס לגלרייה שלי עד אתמול בלילה כנראה יחשוב שכבר ראה אותו - אבל לא. זה ציור בגירסא מעט שונה ויותר איכותית למען האמת)

אני אחליף את הציור בגלרייה בציור הזה עוד מעט (:
- עכשיו רק נשאר להסתפר כמו בציור ניחי P: -

אגב, בקשר ל"סוף העולם" issue...
אז זה סתם חרטא, ז"א... הניסוי אכן ייתרחש אבל החומר בו המדענים ישתמשו יהיה בכמות מאוד מעטה.
הכל ייעלם תוך מספר שניות.

מורים לפיזיקה הסבירו את זה אז זה 100% נכון.

Well, CYA cool PPL

אז שוב שיניתי עיצוב.
אני מרוצה ממנו יותר מהאחרים, אלו גוונים שיותר מתאימים לאופי שלי.
עכשיו אני לא אשנה את העיצוב להמון זמן (!) אני מ ק ו ו ה.

לאחר כמה חודשים טובים בהם לא נגעתי בדף, עיפרון ובטאבלט (מחשב בנזונה ),
ציירתי היום את ד"ר וואן טוחעס.

ממ, בהתחשב בעובדה שמזמן לא יצא לי לצייר בני אדם (חוץ מכמה צ'יבים מטורללים שרצים על המחברת פיזיקה וקוראים "אני שונא פיזיקה!!!!!111") יצא לי ציור.. אממ.. נורמלי. בלי הצללות, בלי יותר מידי צבע אבל בכל זאת, ציור.
(לחצו על הקישור)
http://up23.siz.co.il/up1/zzxymtrmlkwz.jpg
(סורי על הגודל)

עריכה!!!!!11111
הציור הצבוע, שיש לציין, שהוא ניראה הרבה יותר טוב במציאות.

אני אצליל את זה בהמשך היום, או שאצבע ויש מצב שאערוך את הפוסט ואעלה את הציור הסופי, לא מבטיחה כלום.
וואו. בא לי לחזור לצייר כמו פעם.

ובהקשר לציורים... ביום שישי שעבר, הוזמנתי על ידי בתדוד שלי שיש לה גן ילדים לצייר על הקירות (של הגן).
התוצאות יצאו לא רע, אפילו התאהבתי בציור ה"במבי" שציירתי חח.. אם המחשב יחליט שהוא לא מתעלל בי אוכל להתקין שוב את תוכנת העברת הקבצים מהמוטורולה ואעלה את התמונות שצילמתי מהגן.


 עד אז, להית' 3>

אני מוצאת את עצמי חושבת עליו הרבה בתקופה האחרונה, אני רוצה אותו כל כך.

אני כל כך מתגעגעת אלייך,
רוצה לרגיש אותך כאן איתי.
רוצה להריח אותך שוב, לחבק אותך ולא לתת לך לעזוב.

אם אני אראה אותך שוב,
אני לא אתן לך ללכת, לא אתן.
אני רוצה להיות איתך ולו לרגע קט, רק לראות את העיניים המדהימות שלך,
את הגוון הירקרק שמנצנץ לו באור השמש החמה.

גם אם החיים בחרו שדרכנו לא יצטלבו עוד,
גם אם נגזר עליי לחיות בגעגועים אלייך,
גם אם הגורל רצה שאשכח אותך, לא אסכים!
לא אתן לזה לקרות. 

לא אשכח אותך, אהובי, לעולם.