בעוד כשבועיים תתחיל תקופת המבחנים.
אולי זה טוב, אולי לא. אני עוד בספק, מצד אחד אני מצפה לכפר על ציוני לאסט ייר, אבל מצד שני אני קצת בלחץ, הלו! מבחנים?
אני עוד צריכה לקלוט שאני בי"ב, דאמט! זה קורה מהר מידי ואני צריכה קצת להרפות.
אז בסוכות קרוב לוודאי שאני אלמד, אני ממש חייבת ציונים השנה, חייבת.
בחיים שלי לא חשבתי שזה יהיה קשה, תמיד הייתי מקבלת ציונים מעולים בלי ללמוד אפילו. אבל מאז שנה שעברה, מאז שה"איד" תפס פיקוד בשנה שעברה יש לציין, הכל הפך שונה ומוזר, לא הגיוני.
היום המורה שלי לאנגלית פגשה את אבא שלי, היא לא הפסיקה לומר לו עד כמה אני תלמידה למופת, אבל האם זה באמת ככה? אני בספק למען האמת >_>
well... שיגיע כבר יום ראשון התגעגעתי כבר לכולם.
ולחשוב שהייתי איתם היום, חח.. יש לי התמכרות חדשה ניראה לי, התמכרות לחיי החברה שלי.

והיום העברתי את התמונות של אותם ציורים שציירתי על הקירות של גן בתדוד שלי.
הינה שניים הכי טובים לדעתי-
 
האיכות מאוד מרשימה, אני יודעת ~_~

עכשיו נזכרתי למה אני תמיד מתמכרת לסימס כל פעם מחדש.
כי זה כל כך מגניב,  דא
כפכף החליטה שהיא רוצה לבנות בית קברות. ומי אני שאעצור בעדה, אין זה כיף חיים להתעלל באנשים XD

הולי שיט... אני מתגעגעת לתקופה בה הייתי יושבת עם הטאבלט יום שלם מול הפוטושופ, נוטוב, לא נשאר הרבה עד לתקופה מחודשת כזו (:
Peace n' Luv nice ppl
/m\

אז באת אתמול. היה כיף נכון?
כל אחת אמרה שהתגעגעה, חיבקנו אחת את השנייה... דיברנו וצחקנו ביחד כמו פעם.
אבל כמוני את יודעת שמשהו השתנה, אני כבר לא אותה פראיירית קטנה ועלובה, ואת... את נשארת את, כנראה זו הבעיה.
"סוכנות דוגמניות רודפת אחריי כבר חצי שנה" אמרת "אני נשבעת באלוהים, אני נשבעת על החיים שלך!" ואז הוספת.
בנינו, שתינו יודעות שזה לא היה קורה בחיים. וזה לא מקנאה, אני לא טיפוס קנאי כמו שאת יודעת. אבל בחיאת, "סוכנות דוגמניות"? הרי את בקושי מגיעה למטר שישים וחמש, אז... את באמת באמת בטוחה?
וגם כשעשיתי פרצוף של WTF אמרת "מה את לא מאמינה?"
"מאמינה... מאמינה"

היום פגשתי את בן הדוד שלומד בתילתן, דיברנו על הלימודים שם, המוטיבציה ללמוד שם גוברת מיום ליום.
אז מה אם זה 18 אלף ש"ח לשנה? 

יהיה טוב אנשאללה.

כדאי לי לצבוע את זה? (והכוונה כאן לצבעים צבעים, לא לשחור לבן כאילו כי אני הולכת להצליל ולתת לזה קצת עומק גם ככה)

עריכה:
נו נו צבעתי...

(מוקדש רשמית לקוקי 3>)

בונות לעצמי:
1. העיניים... פשוט זוועה -_-
2. הידיים לא בסדר

הסורק פשוט הרג את הציור הזה לגמריי, צבעים מתים. תודה לאל שיש לי פוטושופ 3>

[באוזן - Sia - We'll be found The Rasmus- Sail away]
 CYA

   עכשיו אני יודעת שהכיתה שלי היא... (איך אומרים?) הכי אחי.
למרות שהשבוע התחיל עם כאב גרון רצחני ושפעת של תחילת הסתיו, זה לא ממש גרם למצב הרוח שלי להידרדר, הרי הייתי אמורה ללכת לבקר את נענע ורין ביום שלישי. וכך קרה.
ביום שני בלילה לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות, ציפית כל כך להיות בבית של נענע, שנלך אני והיא לבקר את רין אחר כך. פשוט גן עדן.
הייתי קצת בהלם כשהגעתי לבית שלה ותיארתי לעצמי שהיא מסתלבטת עליי, הרי היא בחיים לא אמרה לי שהבית שלה ענקי עד כדי כך. וגם החדר שלה לא קטן בכלל. שיחקנו בהתחלה עם האחיינית הדובשנייה שלה שמנשקת כל מי שפוגשת, לאחר מכן צחקנו על אחיה הקטן שהתבייש ממני. ואחר כך היא צחקה עליי בגלל שהתביישתי מההורים שלה (נו זו רק פעם שנייה שאני פוגשת אותם)

  הפעילות אצל רין הסתכמה בפשיטה על מגירת הבשמים שלה ושל האחיות שלה.
(בזמן שאני מסניפה בשמים רין מזהירה אותי-
"לא לא! אל תטרחי להריח, זה לא ברמה של בושם."
"אז ברמה של מה זה?"
"מטהר אוויר"
אני בכל זאת מריחה.
"הולי שיט. זה באמת מטהר אוויר.")

  אחר כך נסענו לפארק מזדמן באיזור לעשות מפגש כיתתי. נרגילה, סמים, אלכוהול וסיגריות. בכך זה הסתכם.
אה, ובחתול של אלכס העונה על שם שחקן כדורגל ברזילאי ששכחתי את שמו כרגע. אני ומילי לא הנחנו לו לרגע... עד שהוא ברח.
חזרנו הביתה בסביבות 0:00-0:30. וזה היה שווה את ההרצאה של הורים שלי על כך שקבענו שאין איחורים באמצע השבוע.

  ביום למחרת כמובן ששליש וויתר על הלימודים (נו, הרי הם היו עוד מסטולים מריח הרגליים של משה) והשאר שכן הגיע פשוט ישנו במהלך השיעורים, אז שחררו אותנו מוקדם מן הצפוי.
ראיקה לא נתנה להזדמנות פז שכזו לחמוק מידיה והיא צילמה את כולם ישנים על השולחנות.

  יום חמישי עוד היה השיא. כשאני ועידו לא הנחנו לשיער של נענע. בנוסף עידו שם את הקליפס של נענע על השיער של חרשני, והיא התחילה לצרוח (בלי קול) "אוי לא! זה הזדהם עכשיו!" ומי כמו עידו אוהב כשיורדים על חרשני?  

-

  עידו קנה לי שני עפרונות B9 מושלמים. אתמול ציירתי והצללתי איתם. הייתי מעלה את זה לפה עכשיו רק שהוא פשוט לקח את הציור(ים) כאות תודה והערכה על העפרונות. ("דאמ יו! אני בזבזתי עלייך 8 ש"ח ולא ציור ולא תודה?! ")
למרות שחפרתי לו שישלח לי אותם היום, אז אם אני אקבל אותם (אינשאללה) אני אעלה (:

פיס אנ' לוב 3>

ולמקרה שאתם ממש נחמדים ובא לכם להגיב אבל אין לכם כוח לקרוא את המגילה - קבלו ציור:
 

דברים קטנים שאנו עוברים, אותן חוויות לא משמעותיות הן אלו שגורמות לנו להישאר חזקים.
מבט ממנו, כשהוא מחזיק לי את היד, לחשוב שבשבוע הבא אני אלך לבקר אותה, להיזכר בצחוקים שלנו שהתגלגלו בשיעור האחרון.

כשכל הדברים הנוראים מאיימים על השלווה שלנו; על האושר... ניזכר באותם רגעים מעטים שמקשטים לנו את היום בזרי ורדים אדומים כאש.
אותם ורדים שהוא קטף עבורי מהגינה של השכן לפני שבועיים.

תהיה איתי, תישאר איתי ואל תעזוב.
אני זקוקה להומור שלך כדי להמשיך לחייך...
גם אם זו לא אהבה, אני רוצה שהקשר הזה יימשך.
ואני מבטיחה להתקשר אלייך פעם ביומיים אחרי שהשנה הזו תסתיים.
רק תבטיח שלא תיעלם, או שמא שלא תתן לי להיעלם.
אני מרגישה שאני שוב מתאהבת ואני לא רוצה שזה ייפסק.

-

סוף סוף השבת הגיעה ואיתה הגיעה ההשראה, לא גדולה אבל בכל זאת משהו.
ציור חדש חדש שיצא הרגע מהתנור (תיזהרו זה חם!)

Please take my pain away - 20.9.2008

זה מזכיר לי איזה ציור שראיתי רק שאני לא יודעת איפה.

באוזן : Breathe me - Sia
התמכרתי ל Girl with a pearl earring ואני חושקת לסיים את הספר הזה ולהתחיל באחר.


נתראה.

דברים שאני שונאת, שהגיע הזמן שיחשפו לעיניי הקוראים כאן.
אז... מוזמנים לקרוא ולהיזהר מהשהות לידי כשאני עצבנית. 

5.
כשהאחות חשה בוגרת.
נו אני גדולה מאחותי בשנתיים, אז מי קבע שהיא יכולה להתנהג כאילו היא האחות הבכורה?
אני מאוד סובלת במעמד הזה של להיות "בכורה" בבית, אבל זהו! אם כבר אז כבר ונשבר לי מזה שהיא מנסה תמיד למצוא את אותן שגיאות שלי.

4.
כשמפריעים לי כשאני שומעת מוזיקה באייפוד.
נו, למה לעצבן? אתם לא רואים שאני עם אוזניות טחובות באוזניים? למה מתחשק לכם לשאול את השאלות הכי מפגרות דווקא כשאני נהנת מכל רגע ומתפנקת על הפלייליסט שלי?

איזה אנשים...

3.
נשים מבוגרות באוטובוס.
נו מי לא שונא?

"נהג, למה אתה נוסע בכיוון הזה?"
"למה הורידו את קוו 22?"
"סליחה גברת! תני קצת כבוד למבוגרים ממך וקומי מהכיסא!!"

נו בחיאת, לא קיבלתן אתמול בלילה?
זה פשוט עושה לי צמרמורת הדבר הזה.

2.
כשמעירים אותי. במיוחד לאחר מספר שעות שינה מועטות.
אני מתעוררת, אבל לוקח לי כמה שעות באמת להתחיל לתפקד כמו בנאדם נורמלי.
מאוד מסוכן לשאול אותי שאלות של עד שעה מאז שאני מתעוררת, במיוחד *קול מעצבן של אמא* "מה תרצי בסינדוויץ'?"
גאד זה יכול פשוט לעצבן אותי ברמות בלתי אפשריות.

1.
והדבר, שאני שונאת יותר מכל -
כשאוכלים לידי בקול רם.
אי נימוס, חוסר כבוד, זה מגעיל!
זה המבחן הראשון שמי שמעוניין להיות בחברתי צריך לעבור, זה עושה לי צמרמורת, גירודים, אני מכווצת את כף ידי אל אגרוף ומנסה שלא להתנפל ולהכות את אותו בנאדם אבילי שלועס את הביס הזה מהפיתה הזו בקול רם.

אין. שונאת. זהו.

והציור, שיצא דיי חסר פרופורציות...
אחותי חושבת שהוא מגעיל

CYA PPL