הייתי עסוקה בלהקליד סיכומים כשזה התחיל. הראש נעשה כבד יותר ויותר, ולא הצלחתי להתפקס יותר במילים, הן התחילו לרצד.
דידיתי מהר לחדר שלי לפני שאתעלף על הרצפה והתמוטטתי על המיטה. אני לא זוכרת מתי זה כבר קרה. אני לא זוכרת כמה זמן עבר אחרי שהתעוררתי משינה טרופה. כשהתהוררתי לא הצלחתי לזוז, הראש שלי היה כל כך כבד, והמגרנה בשיאה. קראתי לאמא שלי אבל היא לא שמעה אותי. כולם היו במטבח. באיזשהו שלב שנמאס לי לבכות לבדי במיטה הצלחתי בסוף לצאת ממנה בלי לפול לרצפה. המסדרון אף פעם לא ארוך יותר. חוץ מבהתקפי המגרנות האחרים, כמובן. אחרי שהייתי עם המשפחה והאביסו אותי בתה ואוכל, סוף סוף ראיתי את התמונות מאתמול. חלקן יצאו יפיפיות באופן שממש לא אופייני לי (אני לא מצטלמת משהו) וחלקן פחות...
הלכתי לנגן ברבע לשלוש. הראש כאב לי נורא, אז התחלתי עם הגרנדוס, שירגיע לי את הכאב.
אחרי כמה הרצות הכאב שלי נעלם, ופשוט ניגנתי את הגרנדוס פעם אחר פעם. רוב ההרצות היו מושלמות. מוכנות לקנוצרטים של סוף שנה.
בחשש יחסי המשכי עם הרומנסה. די זנחתי אותה בזמן האחרון, ופחדתי שזה ישמע לא טוב. אין דבר מייאש יותר מיצירה שעבדת עליה כל כך קשה ושנזנחת וכשמרעננים אותה, היא מאבדת את האיכות שלה. אז נרגעתי כשגיליתי שהיא במצב מצוין.
היה שלב שהסתכלתי הצידה מעבר לחלון, אני לא צריכה להסתכל על הקלידים כשאני מנגנת, וכשהחזרתי את הראש אני רואה את אבא שלי עומד לידי מקשיב ועושה תנועות של ניצוח עם הידיים. ואז הוא חייך ויצא החוצה.
כשסיימתי והסתכלתי בשעון כבר היה שש בערב. הזמן רץ לי מהר מדי, כאילו זה לא הגיוני שניגנתי יותר משלוש שעות. כשהפסקתי שוב חזר לי כאב הראש.
התחלתי לעבוד בצורה קצת יותר רצינית על הריקוד של אניטרה.
ממש אפשר לדמיין אותה. שדונית מדבר שרוקדת ומתחבאת בין תלוליות החול האלו, הכל צהוב מסביב שמש ענקית.
פר גינט מנסה להשיג אותה ולא מצליח, היא נעלמת לא כל פעם שהוא חושב שהוא הצליח להפתיע אותה.
זה היה יכול להיות נחמד להיות במקומה, לשגע את העולם עם הגחמות שלה.
מרי
מוסיפה את הביצוע הכי טוב שמצאתי.
http://www.youtube.com/watch?v=h7GDt44sgag
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
secretgarden