רק כשאתה מאושר, אתה מבין מה זה להיות עצוב. רק כשאתה שיכור, אתה מבין מה זה להיות פיכח. רק כשאתה נוחת, אתה מבין עד כמה מרגש לעוף. רק כשאתה מפוקס אתה מבין כמה חשובה לך הצלילות.
אבל לפעמים לא צריך את ההפך. לפעמים אתה פשוט מאושר כי באמת טוב לך ואין צורך בדיכאון קל לפני על מנת להעריך את האושר . החיים הפונקציונליים שלך מראים לך רק עלייה, ועוד אי אפשר לראות את נקודת המקסימום.
לא כתבתי בבלוג זה זמן מה, בגלל בעיה טכנית. ובשבועיים שלושה האחרונים, למרות שמאוד רציתי לכתוב על מה שקורה, פשוט לא נשלח לי. והתעצבנתי. וחטפתי קריז. ואז נפל לי האסימון שהבלוג שלי נהפך לא לכלי שימושי אלא לממש מטרה מאוד מסוימת. זו הסיבה היחידה שרציתי לשלוח עדכונים. ובזמן תהליך הגמילה החביב מהבלוג, הגעתי לכמה דברים חשובים. אם אתה פלצן אתה יכול לקרוא לזה תובנות, אם אתה אחד שמרחף אתה יכול לקרוא לזה הרהורים. זה לא משנה השם. אבל הכעס שלי על דבר כה טיפשי גרם לי לחשוב, ולהודות בפני עצמי בכמה אמיתות חדשות.
מאז המסע הישראלי, בזמן שבכיתי לי בשעת הבדד נשבעתי לעצמי כמה שבועות. לא במובן הדתי, אלא כמו שאן שרלי קוראת לזה "הבטחה חגיגית". כך גם אני מתייחסת לזה כי אני מזלזלת במושג שבועה. זה לא קיים בזמן שלנו. אבל אם אני מבטיחה משהו אני אף פעם לא שוברת את המילה שלי.
אחת מההבטחות שהבטחתי לעצמי היא לעולם לא לשקר לעצמי. לא לשים מול עצמי ולו מסכה אחת. לא חסרים האנשים שלא מעזים להודות בפני עצמם באמת שמקיפה אותם. אבל אני כבר לא פוחדת מהאמת. כי כשסופגים אותה היא הופכת למתוקה, ולא כואבת.
בשבועיים שלושה האחרונים קרו לי הרבה דברים. היה את פסח. אחד החגים שאני לא אוהבת. אבל השנה, הוא היה פשוט נפלא.
עבדתי בפסח. נבחנתי למסלול שאני מאוד רוצה בצבא. אפילו עברתי שלב, וביום חמישי יש לי שלב נוסף (אחרון). ישנתי כל כך הרבה. ראיתי כל כך הרבה סרטים חדשים (לפחות עשרה). ליל הסדר לא היה משעמם כלל; קריאת ההגדה עברה מהר והאוכל מצוין, כל הסדר מצחיק, עם תחרות שירו-יותר-חזק עם אנשים מבתים אחרים. זה ליל סדר עם חברים של המשפחה, והייתי כל הזמן עם חברה שלי, מקשיבה לווידויים חושפניים שלה ומרכלת איתה.
בפסח ראיתי את הילד החדש שנולד לבן דוד שלי, והחזקתי אותו למשך דקות ארוכות, בזמן שגם אני וגם התינוק מגרגרים בהנאה (הוא פשוט מקסים. מוציא את הצד האימהי שלא חשדתי שיש בי).
נפגשתי עם א. אחרי חמישה חודשים שלא ראיתי אותו, מאז הגיוס.
נפגשתי עם ל. עם כל החבורה ועם ר..
וזכיתי לנקמה בנ.. נקמה מתוקה.
אז ביליתי בפסח, ראיתי חברים, נקמתי נקמה, קניתי שמלות וכו', אבל כל זה לא משתווה כלל למה שעשיתי: התחלתי לזרוק את העבר.
הרבה דברים מהעבר עוד מעיקים עלי, קושרים אותי בשלשלאות ומונעים ממני לממש את ההווה בצורה טובה יותר, בלי משקעים.
מאחת נפרדתי בחלומות שלי.
מאחד נפרדתי בתהליך הגמילה שלי.
מאחד נפרדתי בנקמה המתוקה שלי.
אני מסוגלת לחשוב על עוד אנשים שקושרים אותי לעבר ועוד לא השארתי אותם מאחורי. אבל אי אפשר הכל בבת אחת.
וכמו שהבנתי שאת העבר צריך להשאיר איפה שהוא שייך (דהיינו, בעבר), הבנתי (בעזרת אחותי המקסימה) עוד משהו, להתמקד.
עזבי אותך מבנים. למה את מבזבזת את כל האנרגיה שלך על זה? להשיג את הבלתי ניתן להשגה? לוותר על הכבוד? ליצור קשרים חסרי תועלת?
תתרכזי בחברות שלך. תתרכזי בלימודים שלך. עוד חודש וחצי סיימת בית ספר. ועוד חודשיים החברה הכי טובה שלך מתגייסת.
והבנתי שהיא צודקת. ובזמן שלא יכולתי לכתוב פה בבלוג, ובעצם כמעט ולא עליתי על המחשב, שקעתי באופן טוטאלי בהווה, דבר שהוא לא תמיד קורה לי: מפנימה שהכי חשוב לי זה לטפח את הקשרים שלי עם החברות שלי, כי בזמן הצבא אנחנו נפגש מעט יותר. להשקיע בלימודים כי זה הפינאלה. כי אני לא רוצה להשלים בגרויות, אני רוצה לעשות המקסימום שלי עכשיו, ולהגיע לממוצע בגרויות כללי של לפחות 95. להיות מוכנה לשני הקונצרטים שלי השנה.
גם לקחתי את כל עסק-הביש של הקונצרט של השנה שעברה בפרופורציה. קלטתי שבגלל שקונצרט אחד נדפק לי זה לא אומר כלום. בכל אחת מתשע השנים האחרונות היה לי לפחות קונצרט אחד (הייתה תקופה שהיינו עושים קונצרטים גם בחורפים), ורק אחד מתוכם הלך לי קטסטרופה. השנה זה לא יקרה, ואני גם לא ממש חוששת. אני לא צריכה לחשוף את עצמי יותר מדי ולתת את האינטימיות שבמוזיקה שלי. האנשים לא באמת שמים לב להבדל. חוץ מהמורה שלי ובני משפחתה (שגם הם מוזיקאים). אז בשבילה אני אשתדל, וכל השאר באמת לא מפריעים לי יותר. אפילו עשיתי הרצות מול אנשים. ויצא נפלא.
אז כמות העדכונים שלי בזמן הקרוב כנראה תרד.
אבל זה לא נורא כלל. אני מקווה שהבלוג שלי יחזור להיות מקום חביב לפרוק בו מחשבות בלי לגרום לכאב בשורש כף היד (יש לי יומן, אבל כשאני כותבת יותר מדי ומהר אז כואב לי) ולא מקום שלמשך תקופה שירת אינטרס לא ממש טהור.
הפסח שלי היה נפלא, עם הרבה טיולים ומחשבות ודברים טובים.
ועכשיו יש תקופה שעומדת להיות לחוצה וקשה אבל אחריה יהיה סיפוק אדיר.
זה דווקא עולם נחמד לחיות בו, לא ככה?
שלכם, מרי
רגע של שלווה, אני עוד פה לבד
זוג צעיר עובד, מחזיק לו יד ביד
מעבר לפינה פנים, חיוך רחב
משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
secretgarden