RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2011
חזרתי לעבודה
חזרתי לגן שלי. אמנם בהתנדבות אבל היום זה הרגיש כאילו הכל נשאר כמו שזכרתי. היה כל כך ט-ו-ב. יש ילדים חדשים מדהימים הכי מתוקים שיש.
והיום ביקרתי בעוד מסגרת שעבדתי בה שנה שעברה... של ילדים יותר גדולים כביכול עם "פיגור עמוק". אין לי מילים לתאר את ההרגשה של לקבל כזאת קבלת פנים אוהבת ומחוברת מאוטיסטים.
ומהילדה הכי יפה בעולם שלי שהתחילה שנה חדשה ואני ממשיכה ללוות אותה ולהשרות לה ביטחון. זה לא ייאמן. בגללה עברתי למסגרת הזאת בתחילת שנה שעברה, כי רציתי לעזור לה להסתגל, to make sure שמבינים אותה, שמתייחסים אליה בכבוד ובעדינות...
וזכיתי להמשיך להשגיח עליה. ואיזה חיבוק קיבלתי ממנה היום... חיבוקים חזקים. תפסה לי בחולצה חזק ארוך שלא אעזוב. הייתי בעננים. אני יודעת מהעיניים שלה שהיא יודעת שאני שם בשבילה. אני יודעת שהיא מבינה הרבה יותר ממה שחושבים עליה.
וזה נכון לגבי כולם. גם בכיתה הסיעודית, עם פגיעות מוחיות וגופניות קשות מאוד זכרו אותי וחייכו אליי כשהרגישו אותי (רק ילד אחד בכיתה רואה). הם יודעים. הם יודעים הכי טוב מי באמת שם בשביל לנסות להבין אותם ואת הצרכים והרצונות שלהם, מי אוהב אותם, מי דואג להם, על מי הם יכולים לסמוך, למי הם יכולים להיפתח.
כשהכרתי אותה היא לא התייחסה לאנשים בכלל, הייתה "רואה דרכם" כאילו הם לא שם בכלל, לא הייתה חלק ממה שמתרחש בכלל. תמיד בצד, בפינה כלשהי ומתקרבת רק כדי לאכול- "גונבת" אוכל ובורחת איתו חזרה לפינה. אני לא אשכח את זה. רק יושבת בפינה ומנענעת את עצמה, דופקת את הגב בקיר חזק בלי הפסקה. אוהבת לשבת מתחת לשולחנות, או בתוך מדף נמוך בארון.
לקח לי מלא זמן להגיע אליה, לחדור את החומות שלה.
בהתחלה היא בכלל עברה מהכיתה שלי אחרי חודש בערך, ושנה שלמה היא לא הייתה אפילו בכיתה שלי, אבל "שמתי עליה עין". ידעתי שיום אחד אני אהיה איתה. אני אגרום לה להיפתח.
היא כזאת יפה... אני לא יכולה למצוא מילים לקסם הזה שלה. מכשפת. שיער ג'ינג'י מתולתל קצת מלא נמשים ועיניים כחולות כחולות ים עם נגיעות של תכלת. תווי פנים עדינים כמו בובה.
ובאמצע השנה עברנו למבנה חדש וחילקו מחדש את הכיתות.....
הייתי איתה כל יום שעתיים וחצי, לא יותר. רק במועדונית. ופשוט דיברתי אליה. דיברתי אליה רגיל, בגובה העיניים, דובבתי אותה, תיווכתי לה את הסביבה. היא הייתה בורחת ונרתעת, כמו חיה פצועה שפוחדת שיפגעו בה שוב.
לאט לאט היא התרגלה לנוכחות שלי ולמדה לסמוך עליי. היא הייתה צוחקת כשהייתי מדברת איתה "כאילו היא מבינה", ככה היו מתבטאים מסביבנו. למה כאילו? למה לא באמת? היא באמת מבינה. אני בטוחה בזה יותר כל פעם שאני רואה אותה. היא מאוד אינטיליגנטית.
היא התחילה להושיט לי יד ולאחוז ביד שלי כשהייתי נכנסת לכיתה וללכת איתי לאן שלא הלכתי. היא הייתה מתקרבת ובאה לשבת על הברכיים שלי לפעמים. אחר כך היא התחילה להתקרב גם לאחרים, גם לילדים (לא משנה באיזה דרך, היא שמה לב שהם קיימים.), גם לעוד מטפלת בכיתה - ולאחרת שהייתה פחות נחמדה (בלשון המעטה) לא. היא ידעה בדיוק למי היא רוצה להתקרב ולמי לא. היא הייתה מנסה לדבר, יוצרת קשר עין מטה הצידה את הראש ואומרת במבט שבור "בה" ולפעמים "דה".
בסוף השנה היא הייתה רוקדת איתי וקופצת כשאנחנו נותנות ידיים. אתם לא מבינים איזו סיטואציה דמיונית זאת הייתה לפני שנתיים. היא הייתה באה שקוראים לה, מסובבת את הראש כשהיא שומעת את שמה.
היא הייתה מתחילה לבכות כשהלכתי והיא נשארה בגן, תופסת לי בבגדים ומחבקת ולא מוכנה לתת לי ללכת. זה היה שובר לב אבל גם מאוד מעודד, שהיא מסוגלת ליצור כזה קשר חזק עם אדם אחר.
אני לא אגיד שהכל "בזכותי", היא קיבלה עוד טיפולים במשך הזמן הזה ושינו לה את התרופות... אבל אני יודעת שאף אחד לפניי בחיים לא דיבר אליה ככה כמו שאני דיברתי, ואני יודעת שהייתה לי חשיבות מכרעת בהתקדמות הגדולה שהיא השיגה.
היא הייתה אוכלת יותר קרוב לשאר הילדים ולפעמים מסכימה לשבת על הכסא ליד השולחן, לא רק בזמן האוכל וליחסית הרבה זמן.
כמובן שההתקדמות גדולה ככל שתהיה עדיין לא העלימה הכל... עדיין יש לה התקפי בכי ומצבי רוח קיצוניים היא עדיין יכולה להתנתק ולשבת בפינה ולדפוק את הגב ועדיין יש לה תנועות חזרתיות של נדנוד ומחיאות כפיים. אבל היא משתמשת בזה פחות. כשהיא מוצפת היא נסגרת בחזרה ומרגיעה את עצמה אבל גם חוזרת.
היא עדיין נרתעת ממגע אבל גם יודעת לבקש אותו כשהיא צריכה ורוצה. היא יודעת ממש להתרפק, לשבת לי על הברכיים ולהניח את הראש ולתת לי לחבק אותה. שנה שעברה עברתי איתה מהגן לבית ספר, שמרתי עליה. והיא כל כך שמחה לראות אותי אחרי החופש, חיבקה וצחקה ונתנה לי ידיים לקפוץ. היא קפצה ונתלתה עליי בחיבוק... אפילו אני לא האמנתי אבל הייתי מאושרת. והיום זכיתי לזה בפעם השניה. לקח לה קצת זמן היא התרחקה וישבה על הרצפה ליד הקיר ואחרי דקה היא באה וקפצה עליי בהתרגשות וחיבקה אותי חזק.
שנה שעברה הייתה בכיתה שלה בבוקר בת שירות שגם איתה היא יצרה קשר יפה והייתה נותנת לה יד ומחבקת. והיא מתקרבת המון לילדים ומנסה ליצור איתם קשר, צוחקת אליהם ומוחאת להם כפיים, מדברת איתם בעיניים, ויש לה מועדפים.
היא מתמסרת בכדור ויוצרת קשר עין עם כולם- ולא מרחוק ולא לשניה.
אני מאושרת שיכולתי לתת לה את הביטחון שהיא הייתה צריכה כדי להיפתח לעולם. להיות הגשר שלה. ושהיא יכולה עכשיו לצאת מהקשר הזה לקשרים אחרים ולסמוך על אנשים אחרים.
אני מאושרת שיכולתי ללוות אותה למסגרת החדשה, ועכשיו לכיתה החדשה ולגרום לאנשים שמטפלים בה ועוד לא מכירים אותה להסתכל עליה אולי באור אחר, קצת יותר חיובי. להראות להם את הפוטנציאל ולא לשים דגש על ההתנהגויות השליליות. להגיד עליה שהיא מדהימה וגיבורה וחכמה ומבינה ומתוקה ויפיפיה במקום "היא קשה".
יש הרבה טיפולים, טיפול באומנות, בתנועה, בבעלי חיים, בדרמה, בעיסוק, בתקשורת... אני עשיתי לה טיפול באהבה.
והיא לא היחידה לשמחתי... יש עוד רבים וחשובים.
ואני מלווה את רובם למסגרות החדשות, עוזרת להם להתרגל ולהסתגל מראה למי שיטפל בהם מה הם אוהבים מה הם צריכים מה מרגיע אותם.. ממשיכה את התהליך, מלווה, משגיחה, לא נוטשת.
נותנת להם ביטחון להיפתח גם בסביבה החדשה ולהראות למה הם מסוגלים. מרככת להם את המעבר.
ושואבת בעצמי כוחות עצומים.
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
