The Last Words

משפטים סתומים רודפים את מחשבותיי
אחת אחרי השנייה בורחות
למקום הכי רחוק שיש בכוחן לרוץ אליו.
מחפשות פינה להסתרר, מנסות להיקבר מתחת לאדמה,
לטבוע בעומק הים, להיעלם בתוך ענן שחור.
רק שלא אצטרך אני לחפש אותן, לחפור בורות באדמה,
להתבונן מקצה צוקים, לצלול לקרקעית, להתעופף קרוב לשמש.
*
את שואלת ואני מרימה את ראשי מנסה להיישיר מבט, אך הוא נשמט
כבד מידי לכוחות המרוקנים שלי. אפילו ידיי אינן מחזיקות בו, רועדות וחלושות
את מנסה שוב ואני לא מצליחה למצוא את הכפתור שמפעיל את השפתיים שלי
הגרון עולה בלהבות, כבר שלושה ימים שאני לא מצליחה להתגבר על השריפה
העשן ממשיך לסעור ולהתערבל ואני נחנקת
מחליטה לא לדבר, לסגור את הפה החרוך ולשמור על העשן בגבולות הבטן פנימה
רק המילים הכתובות מרמזות על חומרת הפגיעה
רק המילים הכתובות...
מרמזות...

*

ערומה וכוויות מכסות את גופי

הדמעות נעולות בקפסולות מאורכות

לא זולגות, קפואות במקומן, אך המליחות שלהן מתאדה ומלטפת את הבשר החשוף

נשרפת בעודי בחיים, כואבת ולא מנסה להילחם,

מחכה לו שיבוא לקחת אותי, שיחבוש בגסות את פצעיי ויחסום את זרימת הדם

שיכלא את הייסורים המתרוצצים ועם שחר יכרות את ראשם בזה אחר זה.

וקץ.