The Last Words

אוויר קר סמיך עוטף את השמים שלה, דמותה דוחפת בכוח את האוויר
והיא הולכת כמו דרך זכוכית, מנפצת מסך ועוד מסך, מפלסת את דרכה.
הנתיב נשאר חסום לא משנה לאן תפנה. אין דרך קדימה- ואין דרך חזרה. כל צעד כרוך במאמץ והתעלות.
אדי קור התעבו בקצות עורה, מקהים את המגע, מקשים את ההיקשרות.

דרך ערפל הזכוכית המקפיא, זוהרים אורות אחרים, אבל לא שלה.
היא זיקית ברקע, דמויות אחרות משתקפות בה, והיא אטומה ואורה כבוי.
חלל בטנה מרוקן ואינה מרגישה רעב, רק תשוקה לטעום. אוכלת בלי לבלוע, נשארת נקייה.
נאכלת מבפנים, מעכלת את עצמה.
נעלמת לאט, חופרת קבר באוויר ללא הצלחה. הבור מתמלא שוב ושוב באוויר דחוס ואין לה מקום.
מתיישבת באוויר, נשימותיה כבדות, עיניה צורבות ודומעות, מחכה להירדם.

נכתב לפני 11 חודשים, מדהים כמה שזה אקטואלי

משפטים סתומים רודפים את מחשבותיי
אחת אחרי השנייה בורחות
למקום הכי רחוק שיש בכוחן לרוץ אליו.
מחפשות פינה להסתרר, מנסות להיקבר מתחת לאדמה,
לטבוע בעומק הים, להיעלם בתוך ענן שחור.
רק שלא אצטרך אני לחפש אותן, לחפור בורות באדמה,
להתבונן מקצה צוקים, לצלול לקרקעית, להתעופף קרוב לשמש.
*
את שואלת ואני מרימה את ראשי מנסה להיישיר מבט, אך הוא נשמט
כבד מידי לכוחות המרוקנים שלי. אפילו ידיי אינן מחזיקות בו, רועדות וחלושות
את מנסה שוב ואני לא מצליחה למצוא את הכפתור שמפעיל את השפתיים שלי
הגרון עולה בלהבות, כבר שלושה ימים שאני לא מצליחה להתגבר על השריפה
העשן ממשיך לסעור ולהתערבל ואני נחנקת
מחליטה לא לדבר, לסגור את הפה החרוך ולשמור על העשן בגבולות הבטן פנימה
רק המילים הכתובות מרמזות על חומרת הפגיעה
רק המילים הכתובות...
מרמזות...

*

ערומה וכוויות מכסות את גופי

הדמעות נעולות בקפסולות מאורכות

לא זולגות, קפואות במקומן, אך המליחות שלהן מתאדה ומלטפת את הבשר החשוף

נשרפת בעודי בחיים, כואבת ולא מנסה להילחם,

מחכה לו שיבוא לקחת אותי, שיחבוש בגסות את פצעיי ויחסום את זרימת הדם

שיכלא את הייסורים המתרוצצים ועם שחר יכרות את ראשם בזה אחר זה.

וקץ.