will you listen to me when I cry?

לסיפור שלי אין שם כרגע.. אם למישו יש הצעה, אני אשמח.. וואי, כמה דברים משמחים אותי..

מבוא

זה נגמר. 

  הפחד, הקורבנות והנורא מכול, המוות. הכל שקט פתאום. שקט, שארץ זו הייתה כה מורגלת בו קודם לכן, אך אבד בשלביה המוקדמים של המלחמה. למרות שזיכרונותיי מתקופה זו ספורים, השקט, אותו לא חוויתי שנים כה רבות, מוכר  וזכור לי. אנצור את אותו שקט בנפשי. לא אשכח אותו שוב. המלחמה, שמחירה היה גבוה ממה שעולמנו יכול היה לשאת, גבתה יותר מחיים. היא גבתה נפשות רבות מדי, גרמה עצב ופחד שלא ידענו כלל על קיומם, גרמה להכחדתם של זנים, ערים ותרבויות רבות מידי. המראות שראיתי, אני וכל תושבי עולמי, אותם מראות איומים, לעולם לא אוכל לשכחם, למחקם ממוחי. בלילות, כאשר אני שוכבת במיטתי, בסיוטי הרבים, אני רואה אותם, את הזוועה, את השנאה, את הפחד ואת התקווה שנאלמה, בעיניהם המתות של אותם קורבנות רבים. אני רואה את מבטם הקפוא, מפוחד ובדרך מעוררת רחמים את שימחתם. שמחים הם על שיכלו לעזוב את זוועות המלחמה. אני רואה את דמם הזב, את גופם השרוע על הקרקע ללא רוח חיים, ללא צורתו הנשכחת, אותה איבדו בקרב. ולמרות שמראות אלו נראו מזמן, אין ביכולתי, ואני חוששת שלעולם לא תהיה, לעצור את דמעותיי כנגד הזיכרון.

דמעותיי זורמות ואין ביכולתי או ברצוני לעוצרן. איני בוכה עליי, על בדידותי, על פחדיי, אף לא על אנשים אלו. לא, אני בוכה בשביל אותם אנשים שדמעותיהם אינן נראות, נשמעות או מורגשות בעולם זה. אני בוכה בשביל אלה שאין ביכולתם לבכות.