פרק א' עדין לא גמור.... אבל זה מה שיש בינתיים.

פרק א'

התעוררתי למשמע קול נפץ חזק. שריתי בבהלה. לקח לי כמה שניות להבין שהיה זה רק חלום. ניסיתי להיזכר בו, לתפוס את שרידי המחשבה. אך למרות מאמצי הוא נעלם. רק זכרתי משהוא מפחיד, מצמרר, מהול בדמם של רבים. המחשבה על דבר כה חריג בעולמנו השליו נראה לי כה חסר היגיון, כה חסר פשר עד שנטשתי את מחשבותיי עליו והתרכזתי בצליל שהעיר אותי. היה זה כּאַוֹרְיוֹ כמובן.

 

 "לִילִית עלוב" מלמלתי בחיבה, "לא מסוגל להחזיק דבר בלי לשבור אותו."

 

 הבטתי בחפץ השבור לרגליו. נאנחתי,  המטה הקסום אשר נישען על הדלת נישבר. למרות שהנזק היחיד שנגרם היה בכדור הבדולח, ונראה קריטי - סדקים רחבים נראו על פני השטח, ידעתי, שלמרות המראה הנזק מזערי. הוא שמע אותי כמובן- אם יש דבר שכאוריו יתגאה בו עד יום מותו, שכפי הנראה יגיע רק בעוד כמה עידנים ארוכים, זה יהיה שמיעתו הטובה מאורך חיי האלים. הוא כנראה נעלב קשות, כי ענה לי בתגובה עוקצנית במיוחד - מעשה נדיר אצל הלילית החמים והאוהב.

  "סליחה, סליחה. אוי, לא, אל תיפגע כֳּאוֹוֹ." מיהרתי להרגיעו. "הנזק אינו רב כמראו... הנה אוכל לתקנו ללא בעיה." קמתי ממיטתי ומיהרתי לעבר הדלת. סגרתי את ידי על הבדולח ומלמלתי מילות תפילה בסיסיות. אור בוהק ולבן החל אופף את החדר וכשנעלם הבדולח היה שלם.

"הנה, רואה, שום נזק רציני."

 

 "ועוד אני באתי במיוחד בשבילך" רטן לעצמו. ניכר היה שהתפעל מכוחי שבעיניו נראה רב, אך ניסה שלא להראות זאת.

 

 "בשבילי? ולמה זה באת במיוחד בשבילי?" שאלתי בחוסר הבנה מדומה.

 

 "מכיוון שזהו יום הולדתך טיפשונת, אל תגידי לי ששוב שכחת..." חיוך רחב וחסר אונים נפרש על פניו.

 

 "היום? לא זכור לי שיום הולדתי מתקיים ב25 לאוקטובר." אמרתי בתמימות.

 

 כאוו נאנח ונשאן אל הקיר. "לא זכור לך, כי הוא לא מתקיים בתאריך זה" אמר ופרצופו נשתנה למבט מלא חמלה. "הים ה-3 לנובמבר. נראה שאחיך טעה.לילית  הנשבע אמונים לאחד האלים הנשכחים אכן מעבד את שפיותו. לעולם לא היינו צריכים לתת לך להפוך לשילוב כה מוזר. אם אינני טועה, הייתה זו הסיבה בגללה סולקתם." הוא נאנח שוב והביט בי מכין את עצמו לתגובתי העוקצנית. הוא התפלא מאוד, למרות שניסה להסתיר זאת, כשזו לא באה.

 

 "כאוו, אתה הרי יודע שנשבעתי לשני האלים הנשכחים. הם וודאי מאזנים זה את זו." אמרתי בעלבון מדומה. זה עבד, גיחחתי לעצמי בשקת. השכחתי מראשו את עניין העלבון הקודם.

 

 וכך החל יומי, כשחלומי המוזר נישכח מראשי. לא ידעתי את זה בשעתו, אך אני עוד אצטער על כך.

 

          *                              *                                  *

 

  ישבנו על ספת האגם וסעדנו לכבוד יום הולדתי. דיברנו, התבדחנו והחלפנו את חוויותינו ממסעותינו השונים. היה זה יום יפה שטוף שמש והעשב עליו היינו היה כה רך ורענן, עד שגם אחרי שהאדון השקיע את השמש והעלה את הירח, נשארנו כולנו לשכב לישון על העשב הירוק. מלמלתי תפילות הודיה לגבירה על היופי אשר סבב אותנו ולאדון על הים ומזג האוויר החמים.

 

 מטה האֵלִיִיֻוּס שלי, שוב ללא פגע, היה מונח לצידי. ניצב אחיזתו היה מאורך ומעוגל, ועליו חרות שמי בספת הקסם ומסביבו מבנים מסובכים של השפה העטיקה. הבדולח היה מונח בקצה הניצב ואותו עטפו ארבעה אלי מֵאטַארִינוסֶת  אשר ידוע ביכולתיו הקסומות, גם הם חרותים במילות כישוף. כ-19 ס"מ מתחת כדור הבדולח התאחדה עם הניצב טבעת בעלת סמל המאטארינוסת אשר אליה היה מחובר קמע יוֹרֵנְטֵלוֹנֵסְ  המורכב מארבעת הנוצות הקדושות של יָריִנְהַלַנֻוְס ומבדולח הרֵנֵאוֹרֵנַאסְ. ללא הקמע יכול היה כל טירון לחשוב שהמטה הינו מאטארינוסת בעל גבעול ערוך בימיוחד. מחשבותיי תעו לאותם ימים קסומים בהם המוארים רק ניתנו לי על-ידיהם. בימים ההם עדיין הייתי בשלבים הראשונים של גילוי כוחותיי. לא הייתי בקיאה מספיק כדי לצאת למסע אשר הוטל עלי. יכולתי בקושי להשתמש במטה, אשר אין ברייה המתהלכת בעולם זה היכולה לגעת בו מלבדי.

 

החרב אף אינה ניראת לעין. לפי דברי האדון אין היא אפילו חרב של ממש. הוא אמר שכוחה רב אך ניסתר מעין והיא אינה ניראת אלא בתוך לבי, ומשם רק אני יכולה להוציאה. החרב לא תגלה את עצמה עד שאהיה מוכנה להשתמש בכוחה, אך אם אמצא במצב של סכנה היא תגלה עצמה ותגן עלי. הוא גם הוסיף שאל לי לגלות את קיומה אף לא לחבריי הטובים ביותר. כאשר שאלתי אותם כיצד אלמד להשתמש בכוחותיי, הם ענו שיש בי הכוח אך עלי לפתחו. ההחלטה כיצד, אמרו, נתונה בידי. החלטתי לנדוד וללמוד את האומנות האבודה מהאנשים שבדרכים.

 

כעת אנו בחוותו של מורי הקשיש, אשר בקיא יותר ממני בזימונים ובתפילות. הוא לימד אותי אודותיהם ומה כוחם. למדתי דברים רבים אודות הטבע והשמיים. ולמרות שאנו מכירים חודש בודד התקרבתי למורי ולמדתי ממנו הרבה מאוד. חברי, אחי ואבי נלוו אלי, כמובן, בטענות שונות ומשונות כגון:

" אינך יכולה להתמודד עם כלב תועה, ואת רוצה שאניח לך להיכנס למלחמות בלי שומר ראש?"

 "לעולם לא תוכלי לשרוד בלעדי"

" לא אניח לנערה חסרת הגנה להסתובב ללא ליווי".

"אין לי משהו אחר לעשות..."

 איני יודעת מה הייתה השעה בה נרדמתי אך אני יודעת שהיה מאוחר. כל חבריי כבר ישנו ממזמן, ואני נדדתי עם זיכרונותיי. לבסוף נרדמתי, נשענת על עץ שקד, שינתי עמוקה ונינוחה, ובלי משים, אולי מתוך חלום, עץ השקד עליו נשענתי פרח ברוב הדרו כתגובה למגעי.

          *                              *                                  *

 מלמולים רבים האירו אותי משנתי המלאה חלומות. היו אלה חברי. מלחששים להם כה קרוב אליי, עד שהיו נשמעים אותו הדבר אילו היו צועקים. ראיתי אותם שולחים לעברי מבטים דאוגים. הבטתי סביבי וראיתי לתדהמתי את עליי השקד הרבים המכסים אותי ואת האדמה שמסביבי.

לקח לי דקה להיזכר שמורי סיפר לנו שעץ השקד הזה לא פרח זה יותר מ-2,000 שנה. נבהלתי והתרוממתי במהירות מהקרקע, מתרחקת מהעץ. ברגע שגופי נותק מהעץ, עליו החלו נושרים אט- אט. הבטתי בחבריי בשאלה בהולה.

"חשבתי שעץ זה לא פרח זה 2,000 שנה" שאלתי את מורי. "מה גם שמדוע זה נשרו כל עליו?"

 "איני יודע אך אני מניח שהיה זה מגעך שהפריח את עליו" ענה לי בקול איטי ושקול.

 "בלתי אפשרי!" מיהרתי להתגונן."איני יודעת איך להחיות או להפריח צמחים. מה גם שאפילו לא היה זה ביכולתך לחולל נס כה מורכב!"  הרעיון עצמו היה מגוחך. הוא בטח צוחק! הריי זה בלתי אפשרי.

 "זה זמן מה הייתה לי ההרגשה שאין את כוהנת רגילה, זה ניראה לי מוזר שישנו מישהו שנשבע לשניי האלים. לא, אין את כוהנת רגילה את-"

"בודאי שאיני רגילה, סיכמנו זאת במפגשנו הראשון, הרי זה מיליוני שנים איש לא נישבע לשני האלים." התפרצתי בחוסר סבלנות נואש. הרי לא יכול להיות שיש בחיקי כוח כה רב.

...נכון?

"ומדוע זה לדעתך? מדוע סבורה את כי זה מאות בשנים איש לא נשבע לשני האלים? כי אין הם מצאו מישהו ראוי לכוח שכזה, איש אינו נימצא חזק מספיק פיזית ונפשית גם יחד. את היא הראשונה!" את המילים הללו כמעט צעק ביגון. היה ברור לי שנואש הוא מסירובי להודות בכוחי, אך לא יכולתי שלא להשיב. להאמין.

"ומדוע זה ניראת אני לך כה שונה משאר הליליות? מדוע בטוח אתה שיש בי כוח כה רב? איני אלא לִילית פשוטה!" זעקתי ביאוש. לא היה כל היגיון בדבריו. מורי פתח את פיו והחל עונה, אך לא התה לי הסבלנות לשמוע את דבריו. הסתובבתי על עקבי והתחלתי הולכת לכיוון החווה, כאשר שמעתי את קולו אחרי: "בדיוק מסיבה זאת הנך שונה משאר הליליות!" מילים אלה לא עזרו להרגשתי, אך ככל שניסיתי לשכחן, הן רק חזרו ופגעו באמונתי. מדוע זה, באמת בחרו דווקא בי האלים להיות שליחתם, הרי, איני שונה מליליות אחרות, איני חזקה יותר, איני כחמה יותר ואף איני אמיצה או טובת לב יותר. בנוסף לכך בוודאי יש כאלה שהם יותר חזקים, אמיצים וטובי לב יותר ממני! אם כך, מדוע זה בחרו האלים דווקא בי?! שאלות ותהיות אלו נשאלו פעמים רבום רבות, בלא מענה.

"אינני מבינה!" זעקתי ביאוש. "מדוע אין אני יכולה פעם אחת לקבל תשובה ברורה?! מדוע הכל נאמר בחידות? איני מבינה כלל." העברתי את מבטי המטושטש, מרוב דמעות, בחדרי הקטן אשר הופרד מהשאר ביריעות בד לבנות. מורי, אָרִינוֹ אָָסוֹלָת בן אֵמֵרְ נֵקוֹרְת, אמר שדרוש מרחב אישי בכדי לפתח יכולות קסומות. הוא אמר שכאשר אתאמן, יהיה עלי להתאמן בפנים מדי פעם, אם יהיה משהוא בסביבתי הוא עלול להפריע לריכוזי או להיפגע. הוא גם אמר שנשבעים לא מנוסים עלולים להפעיל את כוחותיהם בלי כוונה, בפרץ רגשות, ומי יודע למה יגרמו...

אחרי דבריו אלו החליטו ברוב קולות שאני אישן לבד ושחדרי יהיה ניפרד מן האחרים. חדרי, כחדר האחרים, היה קטן, אך עם זאת מרווח מאוד, עקב היותו ריק כמעט לגמרי. הוא היה מרובע במקצת, נמוך תיקרה, ובקירו המערבי ניצב לו חלון עגול, בודד, אשר השקיף על העמק ובו האגם, היער, שדותיו המלבלבים ופרדסיו הרבים. בצד החלון הפתוח לרוח החמימה, היה תלוי ברפיון ווילון בהיר, עשוי בד עדין. צעדתי בצעד מהיר, סגרתי את החלון וכיסיתיו בווילון. פניתי למיטתי אשר עמדה מתחת למדף ספריי, לאורך פינתו הדרום מערבית של החדר והתיישבתי עליה בכבדות. ליד החלון ניצבו עציצי צמחי המרפא, היופי, והבושם שלי. ליד מיטתי עמדה החצובה המיוחדת של מטה האליוס. קירבתי אותו לחקי ונשענתי על הקיר, מסרבת להרפות מהמטה, קרירותו ומגעו, כתמיד, מרגיעים נפשות ורוחות, וכוחו ואישיותו המיוחדת, המנחמת, המרגיעה, מדברת אל הנפש, אל הנשמה, אל הלב, מזמרת בקול מרגיע אשר מעטים הם הזוכים לשמועו. נשמתי עמוק וניגבתי את דמעותיי. נרגעתי.

 לקחתי ספר מאחד המדפים " סודות היקום והטבע". הספר נחשב לאחד מספרי הלימוד הטובים ביותר לנשבעים מתחילים היות ונכתב ע"י שני הנשבע והנשבעת המנוסים ביותר שהעולם ידע זה כמה עידנים. מורי אמר שזוהי דרך מצוינת בשבילי מכוון שהספר הנחה גם את נשבעי  הגבירה וגם את נשבעי האדון. הספר היה מסובך מעין כמוהו, גם לאחר שקראתי אותו 18 פעמים, הבנתי פחות ממחצית ההסברים. ועם זאת, לאחר שהתאמנתי על המעט שהבנתי, השאר (או לפחות, חלק ממנו) ניראה לי יותר ברור. אז, לאחר שהתאמנתי על עוד כמה דברים, החלטתי שנחוץ לקרוא את הספר.

שוב.

 פתחתי את הספר. דפדפתי בעמודים. חלק ראשון, פרק 99, עמוד 358. שמונת הירחים ודרך תמרונם. נאנחתי. זה אחד הכשפים הקשים ביותר לביצוע שלמדתי עד כה, ובכל זאת הוא בחלק הראשון... יש לי עוד הרבה עבודה, שלא לדבר על אימונים. התחלתי לקרא:

'כל ירח בנוי מתרכובת תחמוצות הצורן והברזל, אשר מסתחררות בתוכו בהתאם ללחצי הגאות והשפל של שאר הגורמים במערכת. יש לשים לב לתנע הזוויתי של תנועות הביפולריים המגנטיים ולקזזה בזהירות עם קרינת מחצית-החיים של האיזוטופים השונים של המעטפת. אנרגיית הגולאי מנותבת מליבתו של כל ירח על-ידי תעלות אנרגיה המושפעות מסחרורם הקוואנטי של הפוטונים והגלואונים שבירח (יש לשים לב שביוגאנה אחוז הסולפרים גבוה, ולכן התעלות נוטות להיות עדינות מאוד). יש לחשב בזהירות את מפל האנרגיה השלילי, למצוא את הגובה הדיכוטומי של האינברסיה ולהזרים אנרגיה חיובית בזווית כזו שההתאבכות תציב שיא חיובי במיקומו הנוכחי של כל ירח.'

קמתי ממיטתי והשענתי את הספר פתוח לרוחה. בחוסר רצון הרפתי מהמטה והנחתי אותו בעדינות על חצובתו. מכון שרק בעוד כמה שעות ישקיע האדון את השמש ויזריח את הירחים, החלטתי ללמוד בעל-פה את צורת הכשף. מלמלתי את מילות התפילה ונאנקתי כאשר הסתבכתי עם המזמור הקשה. ניסיתי שוב, משלבת את תנועות הידיים והגוף, אך עדיין לא מנסה לבצע את הכישוף. התפילה הקשה והתנועות המסובכות אשר מתלוות אליו הנן קשות ללמידה, אך תמיד היה זה כך. כמעט כל התפילות (פרת לבסיסיות ביותר) הנן קשות ומסובכות ללמידה בהתחלה, אך מעולם אוד לא נתקלתי בתפילה כה מסובכת ומורכבת. התחלחלתי למשבה שזוהי אחת התפילות הנחשבים לפשוטים. חזרתי אל המזמור שנית; "אִיְיַ-לֵנִי אוּמוֹאוֹ אֵתַה נִי לֵה קַרֵה, מיקַארוֹנַה תַה מוּקוֹרֵהַנַיְיְ איזוּמוֹ נֵה אַרוּ איתָיְיְ נוֹ שי קָמַא, אֵנִי לֵהַמוֹנוֹהָ אָקְרֵנו אֵתינֵסוּ."

הוספתי את התנועות למזמור; ידי הורמו והתפתלו, פסעתי לאחור שני צעדים, הסתובבי סיבוב יחיד ושברתי באמצעו של השני לפסיעות צדדיות כאשר ידי הונמכו לגובה המותן ונפרסו עם כיוון התנועה בחיקויו של מי הנחל המקודש של האדון. חזרתי על התפילה כמה פעמים איטיות וחצבתי את התהלך במוחי. כאשר הייתי סבורה שיודעת אני את התנועות והמזמור, ביצעתי הכל במהירות המקובלת, המהירה קצת יותר משהעין יכולה לקלוט. לאחר ארבעה חזרות, התמוטטתי בחזרה על מיטתי בתשישות ובחילה קלה מהמהירות שהתפילה דורשת. עצמתי את עייני ועד מהרה נרדמתי. כאשר התעוררתי, אורו הבהיר של הירח ניתץ לכל אבר. מיהרתי לקום ממיטתי, פן אפסיד שעה חשובה זאת.

 בעוד אני מברישה את שערי הבהיר, הנראה כזוהר באורו הכסוף של הירח, נגעלתי ממראה גופי, כבכל פעם בה אני ממביטה בו; שערי, אשר צבעו לבן כסוף –לבן כה זוהר וצח, עד שניראה כסוף, צבעו הכסוף כה בהיר, עד שנראה לבן-, צבע נדיר, אפילו בקרב הנשבעים, נראה כמפל כספית על גביי כתפיי אשר מגיע עד אמצע ירכיי וממסגר את פניי בשתיי צמות מלופפות בשיער מרעמתו של הפגסוס השחור, ומלוות כל אחת בנוצה כסומה מפיניקס ההרים הלבן. עורי, הבהיר ולבן, ניראה זוהר ומאיר את החדר. רבים אמרו לי רבות על יופיי הבלתי רגיל, אשר ירשתי מאמי, אשר מסופרת כלילית כה יפה, עד שהיה בלתי אפשרי לעמוד בפנייה. את עייני, אשר צבען משתנה לפי מצב רוחי- ככל עייני הנשבעות של הגבירה- ירשתי, כך אמרו לי, מאבי. בעוד עייני היו לפניי רק כאלף מְתֻוּרִיוֹת-זמן סגולות כפרח הלילך-רגועות; נהפכו עתה סגולות כהות כצבע שמיי הערב המאוחרים בערבוב של רגשות עזים; מתוחות, מחכות, מצפות לעין הסערה. למרות כל מחמאותיהם של העוברי ושבים, של מכריי, גופי ניראה קטן מידיי מכדיי להכיל כוח כל שהו, או מכדיי לעמוד במסע כמו זה שהוטל עליי, וניראה עדין ושברירי. עורי, אשר כולם תוענים כל כך 'צך', הינו לבן חולני. ושערי ניראה דהויי וערוך שיתר על המידה. למרות כל זאת, אהבתי את עיניי. צורתן תמיד הזכירה לי את אבי ואת טוב ליבו.

כאשר הקשר האחרון הוברש, ושערי אסוף עם חוט עור דק בתסרוקת המסורתית של הנשבאות; קשר בחלקו האחורי והגבוהה של הראש, המדמה זנב סוס.

לבושה בטונניקת הבד השחורה; ניגוד מוחלט לגופי; מתהלכת בגאוה בגנו של מורי.

בעודי מתקרבת עט-עט ליעדי, הינני חוזרת בראשי על התפילה אשר אני עומדת לבצע. מתוחה, צועדת לקראת מפל העיין, מפל הנוצר, כך אומרות האגדות, בידיי העדון, ב'מלחמת השמים והאדמה', בה, כך מסופר, התרעם העדון על הגבירה, ושילח בה את זעמו. כמובן, אין הדבר הגיוני, הריי שהשנים רוחשיי שלום, ואוהבי עד. האגה הופצה בתחילת המרד, בכדיי להפיץ את הרעל שיהינו השנאה בקרב העם, ולגרום לפנייתם מפניי האדונים.

וכעט, כאשר אני עומדת ומביטה על-אל, אל המפל בכל תפארתו; מרגישה אני אותם ריגשיי כבוד והערצה כלפיי הגבירה, ומרגישה עצמי מגומדת ליפניי הדרו של יופי כה לא שיגרתי.

המפל, אחד המרהיבים בעולמנו, מימיו זוהרים באורו של הירח. הירק הרב המקיף אותו, ירוק ופורח, והמים הנתזים מאבניי המפל זוצצים ככוכבים בשמי הליל. המפל, מתפצל לזרמים שונים ונשלט ע"י סילאי הענק, המלוטשים וחלקים משיוף המים. פיכפוך המים בעודם נופלים עדין ונעים לשמע, בלוית צירצום הדק והקליל של הצרצרים. כאשר מסים אמ נפילתו בת כמה המטרים, נחלק המפל לכמה נהרות בגדלים שונים. הנהד הדרומי ביותר הוא שמוביל לחותו של מורי, ומסתיים באגם רחב וצלול.

עליתי על אחד הסלעים הגדולים, והבטתי בירח. עט-עט פצחתי במזמור. תנואותיי חלקות ועדינות, כמו יודעת אני ריקוד זה מילידה, אני פותחת בתפילה;

"אִיְיַ-לֵנִי אוּמוֹאוֹ אֵתַה נִי לֵה קַרֵה, מיקַארוֹנַה תַה מוּקוֹרֵהַנַיְיְ איזוּמוֹ נֵה אַרוּ איתָיְיְ נוֹ שי קָמַא, אֵנִי לֵהַמוֹנוֹהָ אָקְרֵנו אֵתינֵסוּ..."

כלום.

שום דבר.

נאנחתי, לא ציפיתי ליותר מזה, זוהי, אחריי הכל, תפילה מסובכת. ניסיתי שנית. תנועותי חינניות ושירתי רגוע.

כלום.

הלילה חלף ועבר בלא הצלחה, אך אין זה כה נורא. הרי, איני יכולה להצליח ללמוד תפילה ברמה שכזו אחריי ליל אימונים בודד.

חזרתי לחווה, לחדרי, ופרמתי שערי. הנחתי את המטה היקר לי בעדינות על חצובתו. הפשתתי מעליי את טוניקת הבד ולבשתי את כותונת הלילה שלי, ונשכבתי במיטתי.

בעוד אני משקיפה דרך חלוני, רואה אני את השמש זורחת בכל תפאורתה, השמים נצבעים אדום וכתום וסגול, ויודעת אני שהאדון הוא, המרחיש פלא זה. ממלמלת אני תפילה אחרונה לאדון והגבירה, ועוצמת עייני.

          *                              *                                  *

כשהתעוררתי שוב, היה צוהוריים, והשמש זרחה ברוב הדרה גבוהה בשמים.

לסיפור שלי אין שם כרגע.. אם למישו יש הצעה, אני אשמח.. וואי, כמה דברים משמחים אותי..

מבוא

זה נגמר. 

  הפחד, הקורבנות והנורא מכול, המוות. הכל שקט פתאום. שקט, שארץ זו הייתה כה מורגלת בו קודם לכן, אך אבד בשלביה המוקדמים של המלחמה. למרות שזיכרונותיי מתקופה זו ספורים, השקט, אותו לא חוויתי שנים כה רבות, מוכר  וזכור לי. אנצור את אותו שקט בנפשי. לא אשכח אותו שוב. המלחמה, שמחירה היה גבוה ממה שעולמנו יכול היה לשאת, גבתה יותר מחיים. היא גבתה נפשות רבות מדי, גרמה עצב ופחד שלא ידענו כלל על קיומם, גרמה להכחדתם של זנים, ערים ותרבויות רבות מידי. המראות שראיתי, אני וכל תושבי עולמי, אותם מראות איומים, לעולם לא אוכל לשכחם, למחקם ממוחי. בלילות, כאשר אני שוכבת במיטתי, בסיוטי הרבים, אני רואה אותם, את הזוועה, את השנאה, את הפחד ואת התקווה שנאלמה, בעיניהם המתות של אותם קורבנות רבים. אני רואה את מבטם הקפוא, מפוחד ובדרך מעוררת רחמים את שימחתם. שמחים הם על שיכלו לעזוב את זוועות המלחמה. אני רואה את דמם הזב, את גופם השרוע על הקרקע ללא רוח חיים, ללא צורתו הנשכחת, אותה איבדו בקרב. ולמרות שמראות אלו נראו מזמן, אין ביכולתי, ואני חוששת שלעולם לא תהיה, לעצור את דמעותיי כנגד הזיכרון.

דמעותיי זורמות ואין ביכולתי או ברצוני לעוצרן. איני בוכה עליי, על בדידותי, על פחדיי, אף לא על אנשים אלו. לא, אני בוכה בשביל אותם אנשים שדמעותיהם אינן נראות, נשמעות או מורגשות בעולם זה. אני בוכה בשביל אלה שאין ביכולתם לבכות.

כמו שכבר ציננתי אני עובדת במדגה (חוות דגים), ויש לנו שם 5 מאגרים (7,8,9,10,11). באחד יש מי שפכין(10), באחד ערבוב של דגי נוי(9- נראה לי...), ובשלושת האחרים גידולים פראיים של דגי מאכל(7+8+11)). את מאגר 7 ו8 מפרקים (תופשים את כל הדגים ומרוקנים את המאגר) פעם בשנתיים.  היום התחילו לפרק את 7. הדגים נשלחים לשוק. אבל, המדגה תמיד משאיר כמה, ומכין ארוכת צוהריים לעובדים. אז, היום, אחריי הרשת הראשונה (צריך לעשות כמה רשתות במאגרים, כי יש הרבה דגים) הכנו דגים על האש (בורים, אם זה אומר לכם משו) ויצא ממש טוב.

ביום שבת האחים שלי באים לביקור, אז אבא שלי (שגם עובד במדגה) לכוח כמה דגים, להכין.

עדיין לא הסברתי את מורכבות המשפחה שלי....

טוב, אז ככה.

לפני שאבא שלי פגש את אמא שלי, הוא היה נשוי, ואם אותה אישה, יש לו 3 ילדים.

-ורד, אחותי הגדולה ביותר כיום בת 40. יש לה בן (אחיין שלי) בן 21.

-אורי, כיום בן 38, נשוי ויש לו שני ילדים (אחיינים שלי) בני 5 (בת- עומר) ו3 (בן, ניבי).

-רז, כיום בן 33, לא נשוי, אבל עם חברה.

אבא שלי לא היה מרוצה מהיחסים, וחתם על תופס הגירושים. אבל אותה אישה, בתור נקמה אל זה שהוא ניפרד ממנה, לא הסכימה לחתום. אבי עזב ניפגש אם אמא שלי.

הם לא יכלו להינשא, כי אותה האישה לא חתמה על תופס הגירושים, אבל זה כנראה לא הפריע להם... יש להם 3 בנות ביחד.

-גל, הבכורה, כיום בת 23, בעלת חבר.

-שי, כיום בת 21.

-ואני (לי, לכל מי שרוצה לדעת), בת 15.

 אישתו הקודמת של אבא שלי, הסכימה לחתום בסופו של דבר על תופס הגירושים, לאחר שנולדה גל. אבל הוריי עדיין לא התחתנו. גדלתי עם שתי אחיותיי באותו הבית, ועם קשר טוב אך רחוק  עם שני אחיי. אחותי ניתקה קשר לזמן מה, אך הוא חזר, ועכשיו אנחנו בקשר טוב.

כיום, ורד, רז,אור וגל גרים רחוק מהקיבוץ בו אני והוריי גרים. שי עדין פה, כי ככה נוח לה.

האחים שלי עובדים ביחד בחוות דגים משלהם.

היחסים שלי עם האחים שלי יחסית רופפים, אבל זה לפעם אחרת.

החלטתי לכתוב את ההקדמה של הסיפור שלי, ואת החלק המוכן שיש לי לפרק הראשון... אני קצת תקועה כרגע... עם אתם רוצים שאני אמשיך לכתוב, או יש לכם רעיונות איך, אני אשמח. 3=

איזה שבוע היה לי....

השבוע הכי טוב החופש. יום ראשון עבדתי, כי אני חייבת, והתוכנית הייתה שביום שני, שלישי ורביעי אני לא אעבוד, ובמקום זה אני אלך לבקר את Maya Chan. אבל, ביום ראשון דיברתי עם Maya Chan, והחלטנו שאני אבוא עליה אז. וכך, הלכתי לMaya Chan ביום ראשון, ישנתי אצלה עד יום שלישי, ואז בדרך חזרה, עברנו דרך אריאל ואספנו אותה, והיא נשארה לישון אצלי עד היום.

עכשיו, החלטתי שאתם (בהנחה שיש מי שקורא את זה...) לא יודעים עלי מספיק. לכן הנה כמה דברים חשובים, עם שחכתי משו, אני (כנראה) אוסיף אותו.

-אני גרה בקיבוץ, אבל אני לא ממש מוצאת את הילדים בגילי מהקיבוץ כאנשים שאני יכולה לקרא להם חברים.

-אני לא יודעת לבשל, לאפות או כל דבר אחר שקשור לאוכל, לכן, היום כשאני ואריאל הכנו עוגיות, זה היה מיוחד.

-אני היפראקטיבית, ויכולה להתנהג בילדותיות כה גדולה... אבל אני גם יכולה להיות בוגרת במקומות שבהם ממש לא מתאים להיות ילדותית, וכשאני מתנהגת ככה, אנשים חושבים שאני בת 17-22...

-אני רוצה חבר, ממש ממש.... עוד לא היה לי אחד, אבל זה לא ממש משנה. אני הולכת לקרצצץ על זה הרבה. אני לא חושבת שאני אצא עם מישו מפה... אבל אני עדיין רוצה אחד.

-אני יכולה להיות מעוד מעצבנת, ולהציק בלי סוף, ואם אני אגלה נקודה רגישה, לא כואבת, אבל רגישה, יש מצב שאני אלחץ עליה... זו לא תכונה שאני מתגאה בה... אבל זה חלק ממני.

-אני יכולה להיות ממש רעה, אבל לא בבום. אני יכולה להיות רעה לאורך זמן, ולהגיד דברים פוגעים במינון קטן. אני לא שולטת בזה... זה פשוט ככה.

-אני שונאת את עצמי. באמת. אני אדם נורא. מי שממש קרוב עליי, יודע את זה. אולי זה למה אף אחד מקשריי החברות הקרובים שלי לא החזיקו מעמד. יש לי מעט מאוד יחסים ממש קרובים ושאתם אני מתראה כל יום... טוב... בעצם יש אחד. אבל שנה הבאה אריאל תעבור בי"ס, וכבר לא נתראה כל יום.  אני מניחה שזה טוב. יהיו לה חברות אחרות, וככה, לא נהיה כל כך קרובות, ואולי, רק אולי, הקשר ישמר.

-אני פרנואידית. אבל ממש. ברמות שזה מפחיד, ומטופש.

-זהו.... לעכשיו.

טוב, אז יש לי עיצוב חדש.

אז מה אם לא אני עשיתי אותו... למי אכפת מזה? זה הרי לא ממש משנה, נכון?

ולכל מי שתוהה- לא, אני לא מכורה לvampire knite, רק יש להם תמונות ממש יפות...

לא אכפת לי שאתם לא יכולים לקרוא כלום!!!!

הרקע יפה!!! וזה מה שחשוב!!!

מוהאהאהאהאהאהא!!!!!!

חוצמזה, הבלוג במילא בשבילי... אתם יכולים לקרוא וזה מאוד ישמח אותי לראות שנכנסתם, אבל בכל זאת, אני לא אכתוב פה משהו מעניין... ניראה לי.

אריאל עזרה לי לעצב (עיצבה בשבילי.. הקטע של העזרה בא מהצד שלי, והוא הופעל ככה-     . כה.. הסתכלתי. זה עזר לה.)

יש לי פאטיש לדם, אש, ומוות.

ועוד כל מיני דברים מוזרים ואפלים.

אל תשאלו אותי למה... אני בדרך כלל ילדה מאוד "מאושרת".

תתעלמו מהעובדה שאני קצת פסימית, אתם תבינו את זה מאוחר יותר (אם אני אמשיך לעדכן את הבלוג)

(אריאל אומרת שזה קטע שיעבור... נעעעעע)

אם מישהו רוצה לקרוא את הסיפור שהזכרתי בפוסט הראשון שיגיב ויגיד לי ואז אני אעלה אותו לפה :)

בנוסף לזה אם מישהו קרא, אהב, ויש לו רעיון איך להמשיך- אני מאוד אשמח 3=

זה הכל בינתיים, אלא אם כן אתם מכירים חנות פריקים טובה- ואז אני אשמח לבוא לבקר

 (V)

(><)
(")(")

[מי שלא הבין- זה ארנב]

ביוש!!!!! 3=