אני לא יודעת אם לעשות עונה שנייה
לפי מצב התגובות כנראה לא תהיה עונה שנייה.
לא יודעת, כשהיו כאן הרבה תגובות זה עשה לי חשק לכתוב, זה נתן לי מוטיבציה.
אבל..4 או 3 תגובות לפרק?
בשביל זה אני מתאמצת כל כך ונותנת הרבה מעצמי?
כי זה לוקח לי הרבה זמן.
אני אפילו מוותרת על לימודים בשביל שיהיה לי זמן לעדכן, או לכתוב.
ותשאלו אפילו בנות בתגובות.
אני מכינה שיעורים, אני לומדת למבחנים, אבל כשהן מבקשות לרוב (99%) אני מעלה ישר פרק.
כי חשוב לי מכם!
אבל לכם כנראה זה לא חשוב כמו לי...
אני כבר התחלתי לכתוב את הפרק הראשון של העונה השנייה
מעכשיו בכל פרקש אני אפרסם תודיעו לי אם אתם רוצים המשך.
כי אני אדע אם להמשיך לכתוב, או לוותר.
טוב..פרק..56. עוד שני פרקים נגמרת העונה.
פתאום נכנסנו חבורה של 6 בחורים, לבושים אותו הדבר, עם מסכות שחורות, ואקדחים.
הבנתי מה עומד לקרות.
ניסיתי ללכת לכיוון דלת הבנק ולצאת משם, אבל אחד הבחורים הבחין בי ותפס אותי
"כולם להרים ידיים!!" אחד מהם צעק, האנשים התחילו לצרוח ולהתפזר
"כולם על הרצפה!!!!!" בחור אחר צעק
"את..את ניסית לברוח אה?!" הבחור הטיח אותי בקיר, נחבטתי חזק ביד, ובראש ונפלתי חסרת הכרה על הרצפה.
התעוררתי אחרי דקה, כשיש התלחשויות וכל האנשים שוכבים על הרצפה.
אותו הבחור שהטיח אותי בקיר התקדם לעברי
"יפה כמוך, חבל להרוג, אז החלטתי לרחם עליך, בפעם הבאה שתנסי תעלול כזה...אז אני כבר לא ירחם עליך, מובן?!עכשיו שכבי על הרצפה!"
"אני לא יכולה.." לחשתי
"מה זאת אומרת?!"
"היד שלי, היא-"
"לא מעניין אותי היד שלך!!!" הוא צעק "שכבי על הרצפה כמו כולם!!" הוא כיוון את האקדח לכיווני
נשכבתי הכי מהר שיכולתי על הרצפה
"איפה המנהל?!" אחד הבחורים צעק "תביאו לי את המנהל!!!"
המנהל יצא מהמשרד שלו והופתע לראות את השודדים, הוא הפנה את הגב וניסה לברוח אבל ירו בו, ברגל.
המנהל נפל על הרצפה, והבחור ניגש אליו "מה הקוד?!תגיד לי את הקוד לכספת!!"
בזמן שהבחור הזה היה עסוק עם מנהל הבנק, בחור אחר צעק
"כל התכשיטים שלכם לשק הזה, שרשראות, טבעות, עגילים, שעונים, הכל!"
ראיתי מהצד את אחת הפקידות מרימה את היד ומפעילה את האזעקה, צפצופים חזקים התחילו להישמע.
אחד הבחורים ירה בה, הוא ירה בה בחזה.
היא תמות.
"לא!!" צעקתי
"עוד פעם את?!!" הבחור צעק עליי
"למה ירית בה??" שאלתי המומה
"למה לא?!את רוצה שאני ירה גם בך?!"
"לא.."
"אז תסתמי תפה!"
"לא, לא היית צריך לירות בה" קמתי ונעמדתי מולו.
אני לא יודעת מאיפה קיבלתי את האומץ הזה.
הוא הניף את האקדח וחבט בי בלחי
נפלתי על הרצפה, דם ירד לי מהפנים.
פתחתי את העיניים, אחד השודדים, שנראה ממש כמו בחור צעיר, כמו ילד, ניגש למנהיג ולחש לו
"בוס, לא היית צריך לירות בה"
"תפסיק להיות חלשלוש!שיהיו לך ביצים!"
הוא ראה שהתעוררתי וניגש אליי
"תקשיבי לי, אני לא יודע מאיפה קיבלת את האומץ הזה, אבל עוד פעם אחת דבר כזה קורה ואת מקבלת כדור לראש, זה מובן???"
"כן" אמרתי
"פעם ראשונה שאני פוגש דבר כמוך"
שמעתי ניידות מתקרבות לבנק, שלושה מהבחורים יצאו החוצה
מספר יריות נשמעו, ושמעתי את השודדים צועקים, ואז הם נכנסו חזרה פנימה
"אוקי חבר'ה, זה כבר לא לשוד רגיל!מעכשיו אתם בני ערובה!ברכותיי!שיהיה במזל טוב!!!" הוא צעק
אחד השודדים, הכי צעיר מביניהם ניגש אליי והניח מולי את השק, הורדתי את העגילים, את השעון, ואת השרשרת שלי.
"גם את זה" הוא אמר והסתכל על היד שלי, על הצמיד שסבסטיאן קנה לי.
"לא" אמרתי
"מה?"
"לא, אני לא מביאה לך אותו"
הוא הסתכל עליי חסר אונים, כאילו רוצה להרביץ לי, אבל לא מסוגל. כאילו הוא לא יודע מה לעשות.
"היא עושה בעיות??" שודד אחר צעק לו והתקרב אליי "תביאי את הצמיד"
"לא...בבקשה לא אותו.."
הוא תפס את היד שלי וקרע את הצמיד ממנה ושם אותו בשק
הרגשתי שהעיניים שלי דומעות.
אבל צריך להתעורר, הפקידה הפצועה יותר חשובה כרגע, אולי אני יצליח לעזור לה.אולי קורס מד"א שעברתי, בכל זאת יביא לי תועלת.
"בוס!" צעקתי למנהיג, הוא הסתכל עליי והתקרב אליי, ואז תפס אותי בחולצה ומשך אותי "מה עכשיו את רוצה?!"
"תן לי ללכת אליה, לבחורה שירית בה, בבקשה"
"ולמה לי לעשות את זה?!" הוא צעק
"תן לי לנסות להציל אותה, בבקשה" התחננתי
"אוי, כמה מרגש, את מנסה להציל אותה, אבל אפילו לא הכרת אותה, כאילו שאכפת לך"
"אכפת לי, אדוני, בבקשה תן לי לנסות"
הוא הסתכל לי עמוק בעיניים
"עידו, בוא הנה" הוא סימן לו לבוא
השודד הצעיר, הילד, ניגש אלינו
"קח אותה לפקידה המתה, היא רוצה לנסות להחזיר אותה לחיים"
"אוקי בוס" הוא אמר ותפס אותי ביד
"אך!!" צעקתי מכאבים
"מצטער" הוא עזב את היד שלי
"מה זה מצטער?!עידו!חתיכת נמושה!" הבוס שלהם צעק אליו
הוא תפס אותי בכתף
התכופפתי אל הבחורה, שלולית דם הכתימה את החולצה הלבנה שלה
הורדתי את הז'קט שלי והנחתי על הפצע, לחצתי חזק על המקום
היא זעקה מכאבים
"שקט שם!עידו תשתיק אותה!"
"תהיו בשקט" הוא אמר לנו
"גברתי, בבקשה, אני מצטערת, אבל חייבים ללחוץ על זה, בבקשה שתפי איתי פעולה.." התחננתי בפניה, בבקשה שתישאר בחיים
הסתכלתי עליו, על עידו, הוא נראה מבועת.
"למה אתה עושה את זה?" לחשתי לו
"זה אחי, אי אפשר להתנגד לו"
"עידו!אתה מדבר עם בת ערובה?!"
"לא אדוני" הוא קם והלך
ניסיתי להציל את האישה, אבל, לשווא.
היא נפטרה אחרי שעה.
המצב בבנק היה זוועה, כל כך פחדתי, השודדים נהיו מטורפים, וירו בעוד שני בני ערובה.
לא רציתי להיות הבאה בתור.
כל הזמן דמיינתי, מה היה קורה אם רון היה פה, מה היה קורה אם היו יורים בו.
מה היה קורה אם הייתי עוברת לגור עם סבסטיאן, כל זה לא היה קורה לי.
ואם אני ימות?
איך סבסטיאן יגיב?
הוא ימשיך בחייו כרגיל?
או שיתאבל עליי לשארית חייו?
לא אמרתי לו כמה אני אוהבת אותו, כמה הוא חשוב לי.
לא הספקתי להיות איתו.
לא ראיתי אותו כבר שבוע.
מה יקרה אם אני ימות?
מי יתאבל עליי?
ותראו את כל האנשים האלה לפה, לרובם יש ילדים, ולחלקם אולי אפילו נכדים, ואם הם ימותו, הם ישאירו אותם לבד, והילדים שלהם יסבלו...כמו שאני סבלתי כשאיבדתי את ההורים שלי.
אסור לי לתת לזה לקרות.
"בוס!" צעקתי שוב, הוא התקדם לעברי
"מה את רוצה?!!" הוא צעק
"אני רוצה לדבר איתך, ביחידות" אמרתי
הוא הסתכל עליי, ומשך אותי מהחולצה לאחד החדרים
"מה את רוצה?!" הוא שאל
"איבדת פעם מישהו?" שאלתי
"מה??"
"איבדת פעם מישהו??" שאלתי
"מה זה קשור עכשיו?!"
"פשוט תענה לי, בבקשה"
"כן"
"את מי?" שאלתי
"את ההורים שלי" הוא אמר
"בן כמה היית?"
"הייתי בן 18"
"ועידו?בן כמה הוא היה?" העזתי לשאול
"הוא...הוא היה בן 16" הוא ענה
"וזה כאב נכון?" שאלתי
"מה אכפת לך?!"
"זה כאב או לא?!" שאלתי
"מה את חושבת?!שנהנינו מכל דקה?!את עידו רצו לקחת למשפחה אומנת!!ולא הסכמתי!נלחמתי עליו!בבית המשפט!אבל בכל זאת מסרו אותו למשפחה אומנת!כי אמרו שאני לא מוכשר מספיק כדי לטפל בו!! הם אמרו שאני לא מטפל בעצמי אז איך אני יטפל בו!"
"ונלחמת עליו?" שאלתי
"כן!בטח שנלחמתי!הגשתי ערעור!אבל דחו את זה!אבל הלכתי לאותה משפחה, ולקחתי מהם את עידו"
"ואיך...איך התמודדתם עם המוות של ההורים שלכם?" שאלתי
"התמודדנו, מה זה משנה איך?! אף אחד לא יכול להבין מה עבר עלינו!אף אחד לא יכול להבין כמה סבלנו!!!"
"אני מבינה.." אמרתי
"את לא !אל תעמידי פנים שאת לא!!אני שונא מתחזים" הוא כיוון את האקדח לראש שלי
"אני לא מתחזה, אני גם איבדתי את ההורים שלי"
הוא הניח את האקדח
"את?"
"כן, הייתי בת 17, ואחי בן 18, הם מתו בתאונת דרכים, הדודים שלי גידלו אותנו."
"מה אכפת לי!" הוא צעק
"תקשיב, תקשיב לי רגע, בבקשה רק תקשיב, יש פה כל כך הרבה אנשים, שהם הורים וסבים ודודים, תשחרר אותם, אל תגרום לילדים שלהם לעבור מה שעברת, כי אני כמוך יודעת כמה זה כואב, והילדים שלהם תמימים, לא פגעו באף אחד, אל תגרום להם לסבל הזה, בבקשה"
"השיחה הזו הסתיימה"
הוא משך אותי החוצה מהחדר
אחרי כמה דקות נוספות של גיהינום, רשמית עברו 4 שעות.
פתאום המנהיג התחיל להצביע על אנשים
"את, אתה, אתה, את, את, את,אתה,את,אתה, ואת" הוא הצביע גם עליי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
