פלורנטין

נוסעת באוטו עם חברה מרוחקת

היא אומרת משהו ועכשיו היא צוחקת

מסיבה, הרבה בירות ובחור לא אמין,

היא צוחקת על משהו. אם על הבחור, אני בטח אבין.

אבל אני לא מקשיבה יותר מדי, ככה אני - פלורנטין.

אז אני עוצרת ברמזור כמו אזרחית משובחת,

מסתכלת על הבחור מימין וצורחת.. לו משהו

למרות שהוא לא משהו, לא משהו.

הוא מגלגל ת'חלון, אני שואלת אם הוא יוכל להגיד לי בבקשה

אם האוטו שלו - הוא פורש או פורשה

הוא מסתכל ומחייך חיוך הורמונלי

הוא שואל איך קוראים, אני אומרת לו טלי

אבל זה לא השם שלי באמת, לא. לי קוראים פלורנטין.

זה אמצע הקיץ, זה בוקר רגיל,

יוצאת אל העיר עם הצל האהוב

זה אמצע הקיץ, מתנגן לו שם צליל

ויש ריח מיוחד כזה, אבל זה בטח משהו רקוב,

הרי אני לא טיפוס פואטי - לא, אני פלורנטין.

זאת התחלה של משהו, אחרי הסוף

אחרי הבכי ההוא, המר, המתוק

זאת התחלה, בהחלט, אומר לי הצל

זאת התחלה, מותק, אין על מה להתנצל

אבל אצלי אין חרטות, ובטח לא בכי,

אם נותנים לי סטירה אני מפנה את הלחי

אצלי אין סוף אף פעם, בטח לא טוב,

אני יוצאת לי עכשיו אל הרחוב.

סיפורים יש לי, סיפורים יש הרבה,

על ארצות, על אנשים, על כוסות של קפה,

אבל בינתיים נתחיל את הלילה הזה, נצא לרחוב

יום אחר גם אשב ואכתוב

עכשיו אכבה את האור, בדיוק בקטע הטוב,

ככה אני - פלורנטין.