הלב שלי שבור

כן, האמת היא שמבחוץ לא רואים כלום. לא רואים שעובר עלי משהו.

אני באמצע. ככה ככה עם כל העיניינים. אני חלשה, אני עצובה ואני לא יכולה להתפתח.

אין לי פוטנציאל.... ודי.

היה לנו טיול שנתי לדרום, כל השכבה ביחד.

הוא הסתכל עלי כאילו אני רוח רפאים. פשוט עקב אחרי עם העיניים שלו, וכאב לי מאוד.

ישבנו באוהל בדואי כזה, לא שמתי לב איפה אני בכלל ומי ליידי. הוא היה באלכסון אלי, מלפני.

הסתכלתי עליו, והיה לי "דה ז'ה וו". הפרופיל הזה שכל כך אהבתי.... הפנים האלה... העיניים האלה... רציתי פשוט לבכות.

סובבתי את הראש לכיוון השני. הפסקתי להסתכל עליו. חשבתי קצת על מה שעובר עלי. אחרי 10 דקות, סובבתי את הראש לכיוון שלו. וקלטתי שהוא שוכב על הגב ומסתכל עלי.

זה היה כמו זבנג לפנים. לפחות הוא עוד זוכר אותי....

ראיתי אותו ממש מקרוב. אבל אני מפחדת ממנו.

אני מפחדת פחד מוות. כל פעם שאני רואה אותו בא לי לבכות. אני תמיד מנסה לברוח.

הוא עדיין תקוע לי בראש.

היום היינו באגף של כיתות ז' בבצפר.

ישבתי עם אריאל מול המגרש, והיה לי דה ז'ה וו מטרף. זה עבר לי כל כך מהר. הזמן טס כאילו אין מחר. עברו שנים מאז שישבתי שם בפעם האחרונה. היה לי רע לשבת שם. הבנים שיחקו כדורגל ופשוט רציתי לבכות. אבל הקשבתי לאריאל שדיברה.

הסתרתי את הדמעות שרצו להתפרץ עוד רגע בלי בושה. נשארתי דיאנה השמחה שלוקחת הכל בפרופורציות. למרות שזה אכל אותי מבפנים.

עבר לי דה ז'ה וו. שתמיד אני ואריאל היינו יושבות שם ובוהות בבנים משחקים כדורגל, והוא היה מנסה להרשים אותי עם הסקייטבורד שלו.

היה לי רע עם המחשבה הזאת. שלא חוויתי את הרגע, איך לא נהניתי מזה? איך עברה לי תקופה כל כך שקטה ונוחה כל כך מהר?!

נראה לי שהוא אהב אותי. לפחות פעם... אבל אני לא ראיתי והייתי רק מפלרטטת איתו. לא היה לי אומץ.

אני כל כך מתגעגעת אליו. אבל אני כל כך מפחדת ממנו.

הוא פגע בי כמו שאף אחד לא הצליח לפגוע בי.

הוא איים עלי כשאהבתי אותו, שאם אני אמשיך לאהוב אותו הוא יספר לכולם דברים עלי. לא ידעתי איזה דברים, אבל הוא יודע משהו, כולם יודעים משהו.

כל כך פחדתי ממנו. שנה שלמה אני מפחדת ממנו, כאילו הוא אלוהים. הוא היחידי שאני מפחדת ממנו.

אני לא אוהבת, לא מחבבת ולא מסמפטת.

אבל יש לי משהו אליו. משהו קטן שישאר לי לתמיד.

תגיבו =]