הלב שלי שבור

ושוב חוזרים לעבודה, העיניים עייפות, האנשים דואגים לבלבל את המוח ללא הרף, המשרד עמוס באנשים... אני על ריח של סיגריות, אני נמצאת בתוך ענן עשן בריח של 'parlament' ומוצאת הצהרות לדוחות.

אתמול הייתי עייפה, אני עייפה גם היום אבל קצת פחות. אני כל הזמן חושבת על מה שיהיה ביום הראשון. אני מאוד מפחדת.

יש משפט שיובל המבולבל אומר: "תן חיוך והמצב יהיה הפוך" אבל החיוך שלי לא עוזר, כי הוא מזוייף...

אם אני אראה את הילד הזה? איך הוא יגיב????

בטח גם שנה הבאה ירשיעו אותי על בעיות התנהגות חמורות. אני לא מופרעת, אני פשוט לא מסוגלת לשבת על הטוסיק יותר מחצי שעה. תאמינו לי שבמבחנים, אני על סף קריסה, כל הרגליים רועדות לי מעצבים!

האמת היא שהייתי בעבר אצל פסיכולוג, עכשיו אני לא. יש אנשים שחושבים שפסיכולוגים מיועדים למשוגעים בלבד. אבל זה לא נכון. אני כל כך כועסת כשאני שומעת שמישהו אומר את זה.

בחיי החברה שלי, יש לי עטיפה יפה, אבל מבפנים הכל רקוב. אני לא יפה, אני לא הכי מכוערת שיש, אבל אני יודעת להצחיק אנשים, אני עושה שכונה בכל מקום שאני נמצאת בו. פעם לא הייתי ככה.

עברתי משבר של שלוש שנים שאפילו אם מישהו היה קורא לי טיפשה הייתי מתחילה לבכות.

אבל היום זה לא ככה. למדתי להסתגל לתנאים חדשים עם חברים חדשים. מכנים אותי ערסית רק בגלל שאני אוהבת מוזיקה מזרחית. אני לא מוצאת בזה שום פגם לשמוע מוזיקה כזאתי. כי אם אני אשמע פופ, יקראו לי פקאצה, ואם אני אשמע את כל הלהקות האלה של 'נירוונה' ומטאליקה, יקראו לי פריקית שחותכת ורידים.

אבל נמאס לי לחשוב מה יחשבו עלי, ככה שאני משתדלת לעשות מה שבראש שלי...

אני לא אוהבת לפגוע באחרים, אלא אם כן הם מקללים אותי ואני פותחת את הפה הגדול שלי. תאמינו לי שאני יודעת לקטול אנשים כמו שצריך. ככה שכבר לא מתעסקים איתי.

אני נראית בת 17- 18. תמיד מתחילים איתי מבוגרים. זה מבאס.

אני גם לא כל כך גבוהה, אני 1.68 שזה סבבה לחלוטין. אבל אני מיואשת מהחיים של עצמי. מבחוץ, מי שמכיר אותי ככה בקטנה, לא רואה שאני במשבר, אלא אם כן זה משבר חמור. יש לי רק שתי חברות טובות שאני סומכת עלייהן, אבל אני לא מעיזה לספר הכל כי אני מתביישת במי שאני. אף אחד מהחברים שלי לא יודע על הבלוג הזה. על הבלוג הקודם שלי הם גילו בגלל חברה שהפיצה את זה. והילד שאהבתי ראה שכתוב עליו בשם בדוי והוא רצה לרצוח אותי. אז אני מעדיפה לא לספר לאף אחד, ככה זה לא יכול להתגלגל לשום מקום.

יש לי יומן אישי. אני כותבת כבר קרוב לחמש שנים. אני מכורה. ההורים שלי חושבים שאני לא קולטת שהם מציצים, אז אני לוקחת איתי את היומן לכל מקום. אמא שלי מאוד חטטנית, אז אין לדעת לאן היא תגיע. אפילו על המחשב שלי יש צ'יפ והם יכולים לקרוא את השיחות שלי באייסיקיו ולראות מה עשיתי. בגלל זה אני נכנסת רק לפייסבוק ולדואר שלי בוואלה.

אבל את הבלוג אני כותבת ממחשבים אחרים. לפעמים מהעבודה, לפעמים מהסיפריה, ולפעמים במקומות שמשלמים על אינטרנט.

הספקתם לבינתיים להכיר אותי ממש בקטנה, את כל מה שעובר עלי וכל מה שעבר עלי יקח לי חודשים לכתוב לכם.לפחות אתם יודעים את מה שאני לא מספרת. האמת היא שלא נראה לי שהילדים שמכירים אותי אישית, יזהו שזה הבלוג שלי.

מה אצלכם?