הלב שלי שבור

אתם בוודאי תוהים איך הכל התחיל. האמת היא שהכל התחיל מלפני שלוש שנים כאשר עליתי לכיתה ז'.

הגעתי לביה"ס א.ד. גורדון באילת. אחרי טיפולים פסיכולוגיים מסיבים. הגעתי בתור פריקית. שיער שחור קצר וגלי, חולצה שחורה ישנה ומכנס טרנינג קצר דהוי, בצבע שחור. הגעתי בלי איפור, כי לא הייתי מתאפרת, והייתי מאוד עצובה.

לא נשארתי עם החברות שלי, החלטתי שאני רוצה ללמוד ולהצליח בחיים ולהוכיח לכולם שגם ילדה משוגעת ולא נורמאלית כמוני, עם חסרונות יותר מכל אדם אחר, יכולה לעשות משהו עם עצמה. נשארתי עם 5 בנות שלא סבלתי. ויותר מכל, לא יכולתי לסבול את המצב שאני נמצאת בו.

הפחד הכי גדול שלי היה מבחינה חברתית. העבר שלי היה גרוע, והיו שם מספר אנשים שיכלו לפתוח לי את הפצעים הטריים בכל הזדמנות שירצו. בעבר הייתה לי את הבעייה הכי קשה שיש, הייתי שקרנית פתולוגית, אפילו לא הרגשתי מה אני אומרת, ועצם העובדה שלא סיפרתי על הבעייה לאף אחד, הובילה אותי לבעיות ולתהום שהפילה אותי בחוסר רחמים. כל זה, הוביל לנטיות התאבדות. אני לא משוגעת כל כך, עברו עלי כל כך הרבה משברים, וכל כך הרבה פעמים תקעו לי סכין בגב, והלב שלי היה פצוע, ממש על סף מוות.

לא רציתי להפתח לאף אחד ולא רציתי לשתף פעולה, היו לי דמעות בעיניים כל הזמן. אבל אף אחד לא ידע את זה. פעם היה לי שיער ארוך, עד המותניים, אבל החלטתי שנמאס לי וגזרתי את רובו, עד הצוואר. וזה היה נראה נורא.

הייתי מאוד עייפה, והיו לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים. הייתי מן ילדה ממורמרת שכזו.

נכנסתי לכיתה ביום הראשון, נכנסתי באיחור וכל המבטים הופנו אלי כאשר פתחתי את דלת הפלדה החורקת.

ילד אחד הצביע עלי וצחק, אחריו כל החברים שלו. התיישבתי ליד מוריה המופקרת. שהייתה איתי ביסודי.

היה לו עור כהה, הוא היה קצת מלא והאגו שלו היה כל כך מנופח...

אבל לא העזתי לומר לו מילה. היו שם ילדות חייכניות. שנאתי חייכנים, אולי בגלל שהייתי בן אדם קר רוח או בגלל שהייתי יותר מידי עצובה.

הגיע הסבב שבו צריך ללמוד להכיר את הילדים. כל אחד היה צריך לומר את השם שלו, מה הוא אוהב לעשות, אם הוא מנגן בכלי נגינה, ואם כן- איזה.

"אני דנה ואני אוהבת ללכת לחוג ג'אז ואני מנגנת בגיטרה..." המורה לא הראתה סימני התלהבות. היא בנאדם קר כקרח.

הגיע תורי. לא רציתי לומר מי אני פשוט רציתי לברוח מפחד.

"מי את?"

"אני דיאנה"

"מה את אוהבת לעשות?"

"אני לא אוהבת לעשות שום דבר..."

"ואתה מנגנת בכלי נגינה?"

"כ..כן..." אמרתי בהיסוס. לא כל כך רציתי לחשוף את הקטע הזה.

"מה את מנגנת?" הייתה שתיקה כמה שניות

"בפסנתר..." אמרתי בלחש.

מאוד התביישתי בזה. למדתי 7 שנים לנגן. אבל זה היה רק בשביל עצמי.

התור שלי עבר, ואחרי היו עוד ילדים רבים.

בהפסקה התיישבתי לי לבד על איזה ספסל מבודד ליד המגרש כדורגל.

לפתע באה אלי אחת הילדות החייכניות ואמרה:"יש לך רגליים ממש יפות!"

נעצתי בה מבט של 'מה בכך?' קמתי והלכתי. היא הייתה גבוהה, מלאה וחייכנית מידי.

חזרתי הבייתה עם דמעות. לא ידעתי לקבור את עצמי.

ביום השני התנהל ריב ביני לבין הילד עם האגו המנופח. יותר נכון הוא השפיל אותי ואני הרכנתי את הראש ולא עניתי.

האמת היא שהייתי בסיכסוכים איתו בערך שלושה חודשים, שלושה חודשים שעברו מהר.

הם היו כל הבנים מתאספים סביבי ומתחילים לרדת עלי. אבל לא הייתי עונה. הייתי מתאפקת עם הדמעות עד הבית, ובבית הייתי מרשה לעצמי להתנהג כמו תינוקת בכיינית.

השיער שלי ארך, התחלתי להתאפר, והפסקתי עם הגישה הפריקית שלי.

אבא שלי החליט לשמח אותי, ולמרות שהמצב הכלכלי שלנו לא הייה הכי טוב, הוא לקח אותי לקנות בגדים ב"fox" בס"ך 2000 ש"ח.

אני ואמא שלי לא ביחסים טובים, אז הוא מקור הנחמה היחידי שלי.

החלטתי שאני צריכה להשתנות. היה נמאס לי שדורכים עלי כל הזמן, קנו לי 5 ג'ינסים יפים וחולצות חדשות. כבר היה חורף.

ישבתי בבית, לקחתי מחברת ועברתי כל ילד וילה בכיתה וכתבתי דברים שאפשר לומר עלייהם. שיננתי את הכל בע"פ.

למחרת הגעתי לביה"ס, עם בגדים יפים, שיער ארוך שנראה יותר טוב, איפור ומאגר קללות בראש.

כאשר הילד עם האגו המנופח בא לרדת עלי, ירדתי עליו עד שיצאה לו הנשמה. ככה זה חזר 3, 4 פעמים עם כולם עד שהם למדו לא להתעסק איתי. במחצית השניה הכל השתפר. הושיבו אותי ליד הילד עם האגו המנופח. בהתחלה לא הסתדרנו, אבל לאט לאט למדתי להסתדר איתו, ונהיינו ידידים טובים. הילדה החייכנית שאמרה לי שהרגליים שלי יפות, הפכה להיות החברה הכי טובה שלי אפילו עד היום, ואני דיי הסתדרתי בכיתה.

ואז החלה נקודת מפנה. התחלתי להתאהב בו. בילד עם האגו. הוא היה מפלרטט איתי. לא ידעתי עם הוא רציני או שהוא עושה ממני צחוק. אבל העדפתי להינות מהמצב.

היה לו פטור מספורט, הוצאתי גם, ובשיעורי ספורט היינו יושבים בספסל שמתחת לעץ ליד המגרש ומדברים.

החברות שלי קלטו את הסיפור מהר מאוד. כבר נהיו לי הרבה חברות, העבירו אותי מקום ממנו, כי היינו מדברים יותר מידי. כל החברות שלי ניסו לשכנע אותי שיש לו משהו אלי. אבל אני סירבתי להאמין. חה, אני? הפריקית הטיפוסית לשעבר? no way

היינו חברים טובים. אפילו חלק מהבנים בכיתה אמרו שאנחנו מתאימים. הוא היה מנסה להצחיק אותי כל הזמן, וזה באמת היה עובד לו. כי כל מלה שלו הייתה מצחיקה אותי.

לקראת סוף השנה היה לנו סדרת שיעורי חינוך מיני. כן, מצער ביותר. לא הקשבתי לזה. כל הכיתה הייתה יושבת במעגל במקלט והמורה הפסיכית הייתה יושבת ומבלבלת לנו את המוח.

הוא היה מסתכל עלי, והחברות שלי היו מכניסות לי מרפקים.

עליתי לכיתה ח'. ביום השני העבירו אותי לשבת מאחוריו.

כל הזמן הוא היה מצחיק אותי, היינו מתכתבים, הוא היה קורץ לי, מדבר איתי, וכל הזמן היה מסתובב אלי כדי לראות מה התגובה שלי לכל דבר שהוא עושה. אני הייתי מפלרטטת איתו. כל הזמן. מחייכת, צוחקת ועושה לו עיניים. גם הוא.

הייתי מאוהבת בו. כל לילה לפני שהייתי הולכת לישון הייתי חושבת עליו. עכשיו שאני נזכרת בדברים, אני מבינה שכנראה זה היה הדדי.

אבל אז, קרתה רעידת אדמה שהפילה את כל מה שבניתי. אני אכתוב לכם בפוסט הבא מה קרה, למה קרה, ולמה הוא שונא אותי סתם. הוא פשוט קם בבוקר והחליט שהוא לא מדבר איתי. בפוסט הבא תבינו למה הכל התמוטט לי בידיים.

אני צריכה את העצות שלכם. אני רוצה שתכתבו לי מה דעתכם. כי המצב שלי לא נשאר כמו שהיה. הכל התהפך.