כן, אתם יכולים להסיק שרק עכשיו הפנמתי שהתחלנו שנה חדשה. שנה חדשה אבל הדף שלי לא חלק...
אני רואה אותו כל הזמן!! אני נתקלת בו בכל הזדמנות אפשרית ובא לי לחנוק את עצמי, אבל לא נורא. אני צריכה להפנים שזו תקופה חולפת...
אני טיפוס כל כך מיוסר! כל היום סביב שירי אהבה מדכאים ושירי תנחומים. וכל זה בתקווה שהמצב ישתפר.
אריאל, החברה הכי טובה שלי כביכול, כבר לא החברה הכי טובה שלי. אנחנו בקושי מדברות. אפילו לא אומרות היי בבוקר.
מה אני יעשה? אני מאוד מנסה ליזום, אני מנסה ליצור קשר והיא תמיד מבטיחה לי שברגע שיהיה לה זמן היא תצלצל אלי להפגש. אבל זה לא ככה. היא אומרת את זה כבר חודש כמעט.
לאחרונה אני בקריסה. קריסה טוטאלית שכוללת נפילת מתח. אני כמעט ולא מחזיקה מעמד. אני מאוד מתאמצת.
חשבתי קצת עם עצמי וגיליתי, שאריאל לא הייתה שם בשבילי ברגעים שבאמת הייתי צריכה אותה, ברגעים שבאמת היה לי קשה ושהייתי צריכה עידוד מהצד. רק מעיין נמצאת לצידי כשאני צריכה אותה. היא לא מצליחה לרומם את המצב או לעשות משהו בנוגע לבעייה, אבל היא לפחות שם בשבילי תמיד כשאני צריכה אותה, היא ליידי תמיד. היא מלווה אותי בכל קושי שאני נתקלת בו.
אבל עדיין אני חושבת שאריאל חסרה.
אני מנסה למלא את החלל שנותר אצלי ואני דיי מתגברת על זה.
אני עוברת שינוי קיצוני לאחרונה, אני נהיית בנאדם אחר, אני לא יודעת איך להסביר את זה. אני רגילה לשמוע מוזיקה מזרחית, כמה שזה אולי נשמע לכם מופרך, הייתי מכורה למוזיקה מזרחית. בעבר אהבתי שירים של מטאליקה...
בעבר, הייתה לי תקופה מאוד קשה שמפריקית קיצונית שלובשת שחור עם לק כחול כהה, עיפרון שחור בעיניים, אחת ששונאת את החיים, הפכתי לאט לאט מהתחתית ללמעלה של כולם, לערסית כזאתי ששמחה תמיד ולוקחת הכל בפנאן. לא מתעסקים איתי. יודעים שיש לי ביצים. אבל פריקית אני לא אהיה יותר בחיים, אבל אני לאט לאט מוחקת ממני את המוזיקה המזרחית השמחה וחוזרת למוזיקה הרועשת והדכאונית שליוותה אותי בתקופות הכי קשות שלי.
אני לא יציבה, אני לא בנאדם יציב, הכל אצלי עליות ומורדות, אבל אני לאט לאט מתרגלת לעצמי,, אני לאט לאט מתעלמת מהרעש הנוראי הזה שיש בתוכי.
מה אתם אומרים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
