הלב שלי שבור

הבטחתי לכם שאני אכתוב מה היה אחר כך.

דיברתי עם החברה שלי והיא הודתה בפניי שהוא אוהבת את מי שאני אוהבת. היא ידעה שאם היא תגיד לי את זה אני אוותר עליו בשבילה. זה כמעט פעל לה. יום אחרי זה היה לי קשה לדבר איתו. הוא לא הבין מה קרה לי והוא ניסה להצחיק אותי.

בהפסקה, אריאל, החברה הכי טובה שלי ניסתה לעורר בי רוח מלחמה: "מה את סתומה?!?!?? אין לה סיכוי איתו כי הוא אוהב אותך!! תראי איך הוא מתייחס אלייך!!! היא יושבת ממש ליידו!!! ואת מאחוריו והוא מסתכל רק עלייך!! זה מלחמה עליו ואת תנצחי!!! אל תוותרי לה!!! הוא כמעט שלך!!!".

זה שיכנע אותי מאוד!! שיעור אחרי ההפסקה, חזרתי לצחוק איתו ולדבר איתו, והיא רק נעצה מבטים של קנאה צורבת.

הוא אהב אותי ואני הייתי עיוורת, לא העליתי בדעתי שזה הדדי.

עברה תקופה,זה היה יום לפני השביתה הגדולה שהמורים אירגנו.

באתי לביה"ס עם חיוך מרוח על כל הפנים. תכננו כל מיני דברים לשביתה שנעשה ביחד. אמרתי לו בוקר טוב, אבל הוא נעץ בי מבט ולא ענה לי. ממש לא הבנתי למה.

הוא לא הסתובב אלי בשיעורים, וכשקראתי לו הוא רק אמר "עזבי אותי".

הוא היה בסדר עם כל החברים שלו, ואין לו הורמונים ואין סיכוי שהוא במחזור כי הוא גבר בטירוף!!!

בהפסקה הילדה הקנאית רצה אחרי וצעקה: "דיאנה!!! בואי מהר!!!!!! אני חייבת להגיד לך משו ובבקשה אל תכעסי עלי!!!"

היא צחקקה וחייכה כשהיא אמרה את זה.

נתתי ביס בסנדוויץ' שוקולד שלי והיא אמרה: את זוכרת שאתמול ביקשתי ממך את האייסיקיו שלו?" [של הילד שהיא ואני אוהבות]

"כן, אבל לא יכולת לעשות כלום כי נשבעת שאת קוראת רק את האודות שלו. הוא אמר לך משו?"

"וואי אל תכעסי עלי" היא צחקה ולא יכלה כמעט לנשום, ואני לא ידעתי למה...

"מה עשית ימפגרת?!" אמרתי לה בהבעה עצבנית.

"יו אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי!!!!!!"

"מה עשית!?!??!??!?" צעקתי עליה ונהייתי  מודאגת.

נתתי ביס מהסנדוויץ' ותוך כדי היא אמרה:

"ניסיתי לשדך בינייכם..." היא התחילה להתפקע מצחוק ולי הביס נתקע בגרון והסנדוויץ' נפל על הריצפה!

ככה שתי דקות.

"בגלל זה הוא לא מדבר איתי...... אוי אלוהים זה בגללך?!..." אמרתי בלחש.

הכנסתי לה בוקס לפנים.

והיא התפוצצה מצחוק.

רציתי לבכות. ראיתי את החברה הכי טובה שלי באופק וצרחתי:

"אריאל!!!!!!!!!!!!!!!! אריאל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! בואי עכשיו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

"רגע אני עם אנשים!!"

רצתי אליה, ואמרתי: "אריאל צריכה ללכת, אנא נסו שוב במועד מאוחר יותר!!"

סיפרתי לה מה קרה, והיא הייתה בשוק טוטאלי.

הילדה הקנאית ניסתה לשכנע אותי שזה היה בטעות, ואני נאיבית כל כך,אז האמנתי.

הוא לא דיבר איתי יותר, הוא נהייה בנאדם אחר לגמרי.

היא הדפיסה לי את השיחה וקראתי מה כתוב:

"סליחה שאני כל כך ישירה אבל אתה אוהב את דיאנה? כי זה ממש נראה ככה..."

"למה נראה לך שאני אוהב את המפגרת הזאתי?! אני סתם מדבר איתה כדי שהיא תביא לי דברים בשיעורים..."

"אז אתה מנצל אותה!"

"אפשר להגיד, לא סתם מה אני מניאק?"

"או קיי...."

"אני סתם מדבר איתה כשמשעמם לי בשיעורים..."

"לא נראה לי שהיא חושבת ככה..."

 כאן הסתיימה כעקרון השיחה. אבל היא רצתה כאילו אתמול לשלוח לי אותה. אז היא בטעות העתיקה אותה והדביקה אותה בשיחה שלו!!!

חזרנו מהשביתה. והוא עבר לכיתה אחרת. ומאז הכל הסתבך...

היא הלכה ליד הבית שלו, וחרטה על עץ:"אני דיאנה אוהבת את ______ ____-_"

שם+שם משפחה...

מהר מאוד גם זה הסתבך... הוא התעצבן עלי מאוד, וכולם כנראה ראו את זה.

בשעת לילה מאוחרת, הלכתי עם סכין וקילפתי את כל מה שהיה כתוב... תוך כדי שיורדות לי דמעות,

הוא התחיל לרדת עלי מול כל החברים של אח שלו שבכיתה י"א. אבל יצאתי מזה בסדר.

הוא ראה את הבלוג הקודם שלי, וזה עלה לי ביוקר, כי הוא אירגן את כולם נגדי....

מה אני יעשה עכשיו?...

המשך יבוא....

אתם בוודאי תוהים איך הכל התחיל. האמת היא שהכל התחיל מלפני שלוש שנים כאשר עליתי לכיתה ז'.

הגעתי לביה"ס א.ד. גורדון באילת. אחרי טיפולים פסיכולוגיים מסיבים. הגעתי בתור פריקית. שיער שחור קצר וגלי, חולצה שחורה ישנה ומכנס טרנינג קצר דהוי, בצבע שחור. הגעתי בלי איפור, כי לא הייתי מתאפרת, והייתי מאוד עצובה.

לא נשארתי עם החברות שלי, החלטתי שאני רוצה ללמוד ולהצליח בחיים ולהוכיח לכולם שגם ילדה משוגעת ולא נורמאלית כמוני, עם חסרונות יותר מכל אדם אחר, יכולה לעשות משהו עם עצמה. נשארתי עם 5 בנות שלא סבלתי. ויותר מכל, לא יכולתי לסבול את המצב שאני נמצאת בו.

הפחד הכי גדול שלי היה מבחינה חברתית. העבר שלי היה גרוע, והיו שם מספר אנשים שיכלו לפתוח לי את הפצעים הטריים בכל הזדמנות שירצו. בעבר הייתה לי את הבעייה הכי קשה שיש, הייתי שקרנית פתולוגית, אפילו לא הרגשתי מה אני אומרת, ועצם העובדה שלא סיפרתי על הבעייה לאף אחד, הובילה אותי לבעיות ולתהום שהפילה אותי בחוסר רחמים. כל זה, הוביל לנטיות התאבדות. אני לא משוגעת כל כך, עברו עלי כל כך הרבה משברים, וכל כך הרבה פעמים תקעו לי סכין בגב, והלב שלי היה פצוע, ממש על סף מוות.

לא רציתי להפתח לאף אחד ולא רציתי לשתף פעולה, היו לי דמעות בעיניים כל הזמן. אבל אף אחד לא ידע את זה. פעם היה לי שיער ארוך, עד המותניים, אבל החלטתי שנמאס לי וגזרתי את רובו, עד הצוואר. וזה היה נראה נורא.

הייתי מאוד עייפה, והיו לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים. הייתי מן ילדה ממורמרת שכזו.

נכנסתי לכיתה ביום הראשון, נכנסתי באיחור וכל המבטים הופנו אלי כאשר פתחתי את דלת הפלדה החורקת.

ילד אחד הצביע עלי וצחק, אחריו כל החברים שלו. התיישבתי ליד מוריה המופקרת. שהייתה איתי ביסודי.

היה לו עור כהה, הוא היה קצת מלא והאגו שלו היה כל כך מנופח...

אבל לא העזתי לומר לו מילה. היו שם ילדות חייכניות. שנאתי חייכנים, אולי בגלל שהייתי בן אדם קר רוח או בגלל שהייתי יותר מידי עצובה.

הגיע הסבב שבו צריך ללמוד להכיר את הילדים. כל אחד היה צריך לומר את השם שלו, מה הוא אוהב לעשות, אם הוא מנגן בכלי נגינה, ואם כן- איזה.

"אני דנה ואני אוהבת ללכת לחוג ג'אז ואני מנגנת בגיטרה..." המורה לא הראתה סימני התלהבות. היא בנאדם קר כקרח.

הגיע תורי. לא רציתי לומר מי אני פשוט רציתי לברוח מפחד.

"מי את?"

"אני דיאנה"

"מה את אוהבת לעשות?"

"אני לא אוהבת לעשות שום דבר..."

"ואתה מנגנת בכלי נגינה?"

"כ..כן..." אמרתי בהיסוס. לא כל כך רציתי לחשוף את הקטע הזה.

"מה את מנגנת?" הייתה שתיקה כמה שניות

"בפסנתר..." אמרתי בלחש.

מאוד התביישתי בזה. למדתי 7 שנים לנגן. אבל זה היה רק בשביל עצמי.

התור שלי עבר, ואחרי היו עוד ילדים רבים.

בהפסקה התיישבתי לי לבד על איזה ספסל מבודד ליד המגרש כדורגל.

לפתע באה אלי אחת הילדות החייכניות ואמרה:"יש לך רגליים ממש יפות!"

נעצתי בה מבט של 'מה בכך?' קמתי והלכתי. היא הייתה גבוהה, מלאה וחייכנית מידי.

חזרתי הבייתה עם דמעות. לא ידעתי לקבור את עצמי.

ביום השני התנהל ריב ביני לבין הילד עם האגו המנופח. יותר נכון הוא השפיל אותי ואני הרכנתי את הראש ולא עניתי.

האמת היא שהייתי בסיכסוכים איתו בערך שלושה חודשים, שלושה חודשים שעברו מהר.

הם היו כל הבנים מתאספים סביבי ומתחילים לרדת עלי. אבל לא הייתי עונה. הייתי מתאפקת עם הדמעות עד הבית, ובבית הייתי מרשה לעצמי להתנהג כמו תינוקת בכיינית.

השיער שלי ארך, התחלתי להתאפר, והפסקתי עם הגישה הפריקית שלי.

אבא שלי החליט לשמח אותי, ולמרות שהמצב הכלכלי שלנו לא הייה הכי טוב, הוא לקח אותי לקנות בגדים ב"fox" בס"ך 2000 ש"ח.

אני ואמא שלי לא ביחסים טובים, אז הוא מקור הנחמה היחידי שלי.

החלטתי שאני צריכה להשתנות. היה נמאס לי שדורכים עלי כל הזמן, קנו לי 5 ג'ינסים יפים וחולצות חדשות. כבר היה חורף.

ישבתי בבית, לקחתי מחברת ועברתי כל ילד וילה בכיתה וכתבתי דברים שאפשר לומר עלייהם. שיננתי את הכל בע"פ.

למחרת הגעתי לביה"ס, עם בגדים יפים, שיער ארוך שנראה יותר טוב, איפור ומאגר קללות בראש.

כאשר הילד עם האגו המנופח בא לרדת עלי, ירדתי עליו עד שיצאה לו הנשמה. ככה זה חזר 3, 4 פעמים עם כולם עד שהם למדו לא להתעסק איתי. במחצית השניה הכל השתפר. הושיבו אותי ליד הילד עם האגו המנופח. בהתחלה לא הסתדרנו, אבל לאט לאט למדתי להסתדר איתו, ונהיינו ידידים טובים. הילדה החייכנית שאמרה לי שהרגליים שלי יפות, הפכה להיות החברה הכי טובה שלי אפילו עד היום, ואני דיי הסתדרתי בכיתה.

ואז החלה נקודת מפנה. התחלתי להתאהב בו. בילד עם האגו. הוא היה מפלרטט איתי. לא ידעתי עם הוא רציני או שהוא עושה ממני צחוק. אבל העדפתי להינות מהמצב.

היה לו פטור מספורט, הוצאתי גם, ובשיעורי ספורט היינו יושבים בספסל שמתחת לעץ ליד המגרש ומדברים.

החברות שלי קלטו את הסיפור מהר מאוד. כבר נהיו לי הרבה חברות, העבירו אותי מקום ממנו, כי היינו מדברים יותר מידי. כל החברות שלי ניסו לשכנע אותי שיש לו משהו אלי. אבל אני סירבתי להאמין. חה, אני? הפריקית הטיפוסית לשעבר? no way

היינו חברים טובים. אפילו חלק מהבנים בכיתה אמרו שאנחנו מתאימים. הוא היה מנסה להצחיק אותי כל הזמן, וזה באמת היה עובד לו. כי כל מלה שלו הייתה מצחיקה אותי.

לקראת סוף השנה היה לנו סדרת שיעורי חינוך מיני. כן, מצער ביותר. לא הקשבתי לזה. כל הכיתה הייתה יושבת במעגל במקלט והמורה הפסיכית הייתה יושבת ומבלבלת לנו את המוח.

הוא היה מסתכל עלי, והחברות שלי היו מכניסות לי מרפקים.

עליתי לכיתה ח'. ביום השני העבירו אותי לשבת מאחוריו.

כל הזמן הוא היה מצחיק אותי, היינו מתכתבים, הוא היה קורץ לי, מדבר איתי, וכל הזמן היה מסתובב אלי כדי לראות מה התגובה שלי לכל דבר שהוא עושה. אני הייתי מפלרטטת איתו. כל הזמן. מחייכת, צוחקת ועושה לו עיניים. גם הוא.

הייתי מאוהבת בו. כל לילה לפני שהייתי הולכת לישון הייתי חושבת עליו. עכשיו שאני נזכרת בדברים, אני מבינה שכנראה זה היה הדדי.

אבל אז, קרתה רעידת אדמה שהפילה את כל מה שבניתי. אני אכתוב לכם בפוסט הבא מה קרה, למה קרה, ולמה הוא שונא אותי סתם. הוא פשוט קם בבוקר והחליט שהוא לא מדבר איתי. בפוסט הבא תבינו למה הכל התמוטט לי בידיים.

אני צריכה את העצות שלכם. אני רוצה שתכתבו לי מה דעתכם. כי המצב שלי לא נשאר כמו שהיה. הכל התהפך.

ושוב חוזרים לעבודה, העיניים עייפות, האנשים דואגים לבלבל את המוח ללא הרף, המשרד עמוס באנשים... אני על ריח של סיגריות, אני נמצאת בתוך ענן עשן בריח של 'parlament' ומוצאת הצהרות לדוחות.

אתמול הייתי עייפה, אני עייפה גם היום אבל קצת פחות. אני כל הזמן חושבת על מה שיהיה ביום הראשון. אני מאוד מפחדת.

יש משפט שיובל המבולבל אומר: "תן חיוך והמצב יהיה הפוך" אבל החיוך שלי לא עוזר, כי הוא מזוייף...

אם אני אראה את הילד הזה? איך הוא יגיב????

בטח גם שנה הבאה ירשיעו אותי על בעיות התנהגות חמורות. אני לא מופרעת, אני פשוט לא מסוגלת לשבת על הטוסיק יותר מחצי שעה. תאמינו לי שבמבחנים, אני על סף קריסה, כל הרגליים רועדות לי מעצבים!

האמת היא שהייתי בעבר אצל פסיכולוג, עכשיו אני לא. יש אנשים שחושבים שפסיכולוגים מיועדים למשוגעים בלבד. אבל זה לא נכון. אני כל כך כועסת כשאני שומעת שמישהו אומר את זה.

בחיי החברה שלי, יש לי עטיפה יפה, אבל מבפנים הכל רקוב. אני לא יפה, אני לא הכי מכוערת שיש, אבל אני יודעת להצחיק אנשים, אני עושה שכונה בכל מקום שאני נמצאת בו. פעם לא הייתי ככה.

עברתי משבר של שלוש שנים שאפילו אם מישהו היה קורא לי טיפשה הייתי מתחילה לבכות.

אבל היום זה לא ככה. למדתי להסתגל לתנאים חדשים עם חברים חדשים. מכנים אותי ערסית רק בגלל שאני אוהבת מוזיקה מזרחית. אני לא מוצאת בזה שום פגם לשמוע מוזיקה כזאתי. כי אם אני אשמע פופ, יקראו לי פקאצה, ואם אני אשמע את כל הלהקות האלה של 'נירוונה' ומטאליקה, יקראו לי פריקית שחותכת ורידים.

אבל נמאס לי לחשוב מה יחשבו עלי, ככה שאני משתדלת לעשות מה שבראש שלי...

אני לא אוהבת לפגוע באחרים, אלא אם כן הם מקללים אותי ואני פותחת את הפה הגדול שלי. תאמינו לי שאני יודעת לקטול אנשים כמו שצריך. ככה שכבר לא מתעסקים איתי.

אני נראית בת 17- 18. תמיד מתחילים איתי מבוגרים. זה מבאס.

אני גם לא כל כך גבוהה, אני 1.68 שזה סבבה לחלוטין. אבל אני מיואשת מהחיים של עצמי. מבחוץ, מי שמכיר אותי ככה בקטנה, לא רואה שאני במשבר, אלא אם כן זה משבר חמור. יש לי רק שתי חברות טובות שאני סומכת עלייהן, אבל אני לא מעיזה לספר הכל כי אני מתביישת במי שאני. אף אחד מהחברים שלי לא יודע על הבלוג הזה. על הבלוג הקודם שלי הם גילו בגלל חברה שהפיצה את זה. והילד שאהבתי ראה שכתוב עליו בשם בדוי והוא רצה לרצוח אותי. אז אני מעדיפה לא לספר לאף אחד, ככה זה לא יכול להתגלגל לשום מקום.

יש לי יומן אישי. אני כותבת כבר קרוב לחמש שנים. אני מכורה. ההורים שלי חושבים שאני לא קולטת שהם מציצים, אז אני לוקחת איתי את היומן לכל מקום. אמא שלי מאוד חטטנית, אז אין לדעת לאן היא תגיע. אפילו על המחשב שלי יש צ'יפ והם יכולים לקרוא את השיחות שלי באייסיקיו ולראות מה עשיתי. בגלל זה אני נכנסת רק לפייסבוק ולדואר שלי בוואלה.

אבל את הבלוג אני כותבת ממחשבים אחרים. לפעמים מהעבודה, לפעמים מהסיפריה, ולפעמים במקומות שמשלמים על אינטרנט.

הספקתם לבינתיים להכיר אותי ממש בקטנה, את כל מה שעובר עלי וכל מה שעבר עלי יקח לי חודשים לכתוב לכם.לפחות אתם יודעים את מה שאני לא מספרת. האמת היא שלא נראה לי שהילדים שמכירים אותי אישית, יזהו שזה הבלוג שלי.

מה אצלכם?