הלב שלי שבור

כן, האמת היא שמבחוץ לא רואים כלום. לא רואים שעובר עלי משהו.

אני באמצע. ככה ככה עם כל העיניינים. אני חלשה, אני עצובה ואני לא יכולה להתפתח.

אין לי פוטנציאל.... ודי.

היה לנו טיול שנתי לדרום, כל השכבה ביחד.

הוא הסתכל עלי כאילו אני רוח רפאים. פשוט עקב אחרי עם העיניים שלו, וכאב לי מאוד.

ישבנו באוהל בדואי כזה, לא שמתי לב איפה אני בכלל ומי ליידי. הוא היה באלכסון אלי, מלפני.

הסתכלתי עליו, והיה לי "דה ז'ה וו". הפרופיל הזה שכל כך אהבתי.... הפנים האלה... העיניים האלה... רציתי פשוט לבכות.

סובבתי את הראש לכיוון השני. הפסקתי להסתכל עליו. חשבתי קצת על מה שעובר עלי. אחרי 10 דקות, סובבתי את הראש לכיוון שלו. וקלטתי שהוא שוכב על הגב ומסתכל עלי.

זה היה כמו זבנג לפנים. לפחות הוא עוד זוכר אותי....

ראיתי אותו ממש מקרוב. אבל אני מפחדת ממנו.

אני מפחדת פחד מוות. כל פעם שאני רואה אותו בא לי לבכות. אני תמיד מנסה לברוח.

הוא עדיין תקוע לי בראש.

היום היינו באגף של כיתות ז' בבצפר.

ישבתי עם אריאל מול המגרש, והיה לי דה ז'ה וו מטרף. זה עבר לי כל כך מהר. הזמן טס כאילו אין מחר. עברו שנים מאז שישבתי שם בפעם האחרונה. היה לי רע לשבת שם. הבנים שיחקו כדורגל ופשוט רציתי לבכות. אבל הקשבתי לאריאל שדיברה.

הסתרתי את הדמעות שרצו להתפרץ עוד רגע בלי בושה. נשארתי דיאנה השמחה שלוקחת הכל בפרופורציות. למרות שזה אכל אותי מבפנים.

עבר לי דה ז'ה וו. שתמיד אני ואריאל היינו יושבות שם ובוהות בבנים משחקים כדורגל, והוא היה מנסה להרשים אותי עם הסקייטבורד שלו.

היה לי רע עם המחשבה הזאת. שלא חוויתי את הרגע, איך לא נהניתי מזה? איך עברה לי תקופה כל כך שקטה ונוחה כל כך מהר?!

נראה לי שהוא אהב אותי. לפחות פעם... אבל אני לא ראיתי והייתי רק מפלרטטת איתו. לא היה לי אומץ.

אני כל כך מתגעגעת אליו. אבל אני כל כך מפחדת ממנו.

הוא פגע בי כמו שאף אחד לא הצליח לפגוע בי.

הוא איים עלי כשאהבתי אותו, שאם אני אמשיך לאהוב אותו הוא יספר לכולם דברים עלי. לא ידעתי איזה דברים, אבל הוא יודע משהו, כולם יודעים משהו.

כל כך פחדתי ממנו. שנה שלמה אני מפחדת ממנו, כאילו הוא אלוהים. הוא היחידי שאני מפחדת ממנו.

אני לא אוהבת, לא מחבבת ולא מסמפטת.

אבל יש לי משהו אליו. משהו קטן שישאר לי לתמיד.

תגיבו =]

זה היה כל כך מבאס לחזור ללימודים. קיוויתי שתהיה שביתה, שיקרה משהו, שהחופש ימשך...

אבל זה לא היה ככה.

בלית ברירה, נאלצתי לקום בשבע בבוקר, ולהתחיל להתרגל לשגרה שתלווה אותי בשלוש השנים הקרובות.

השעון המעורר צלצל, ואני קפואה, מתחת לשמיכה רק עם חוטיני וקוקו על הראש.

החלון היה פתוח ובחדר שלי היה ריח של סיגריות מהשכנים, מה שגרם לי לרצות לעשן. כן, אתם יכולים להסיק ששוב חזרתי לשטות המפגרת הזאת. שטות מפגרת שקשה לצאת ממנה וכל פעם מחדש אני מתחרטת עליה.

תקף אותי כאב ראש נוראי, והדבר היחידי שרציתי באותו רגע, היה כדור אקמול, או אפילו שניים. שני כדורים שיכולים להפוך את המצב לטוב יותר. אבל כבר אין להם השפעה עלי כי אני מכורה לאקמול אז הגוף שלי רגיל.

ככה אני.

הזזתי את השמיכה מעלי ורעדו לי הידיים, לא רציתי לראות את הבנות בכיתה, לא רציתי לפגוש אותן. גם לא את הבנים.

אבל איזו ברירה יש לי?

שטפתי פנים, צחצחתי שיניים וניסיתי להתאפס על עצמי, מה שלא בדיוק הלך...

אחותי התעוררה, גם אמא שלי. וכרגיל- יש מריבות.

בהתחלה רבתי עם אחותי שאוהבת לריב איתי, ואז רבתי עם אמא שלי.

יצאתי מהבית בטריקת דלת חזקה ועיניים אדומות.

ניסיתי להרגיע את עצמי, וזה דיי עבד. נכנסתי לאוטו של אבא של מעיין,

"בוקר טוב"

"בוקר טוב סליחה על האיחור..."

וזהו.

כאב לי הראש וניסיתי להשתלט על הכאב. מצאתי את עצמי שוב מכורה לשטויות.

זה כל כך בושה, ילדה בת 15 שמעשנת ושותה. כל כך לא יפה. אני יודעת שאם הייתי רואה את זה על אחרות, הייתי יודעת שזה נוראי.

אבל לא חשבתי שאקום בבוקר ואמצא את עצמי באותו המצב של הבנות האלה שמעשנות ושותות ומתנהגות מוזר. לקח לי זמן להבין שאני לא בסדר.

אלוהים, עד שיצאתי מזה!!! אחרי יותר מחצי שנה עם קופסה וחצי ביום, וגמילה קשה שמלווה בכאבי ראש, חולשות, חום וכאבים, אני שוב מתמכרת למה שהביא לי את הסבל.

אבל זה מרגיע אותי. זה מרגיע אותי כשאני עצבנית.

השתניתי לרעה, ואני פתאום רואה את זה בבום. אני כל כך כועסת על עצמי שאני עושה שטויות.

וכשאני כועסת המצב רק מחמיר.

אני לוקחת בירה מהמקרר, ותוך כדי שאני שותה אני רצה לקיוסק הקרוב וקונה קופסה של פרלמנט, ואז אני בכלל לא מרגישה כלום.

גם רצתי, גם שתיתי אלכוהול, וגם עישנתי בו זמנית. אז אני בכלל לא בפוקוס ואני רגועה, עד שהכל מתחיל להסתובב ואני נרדמת.

סבתא שלי אומרת לי שבגילי הסיכוי להיות אלכוהוליסטית הוא יותר גדול, אבל אני לא אלכוהוליסטית.

אני לא מכורה לאלכוהול, אפילו לא קצת.

בגלל זה אני לא שותה הרבה, כי זה הכי מפחיד אותי, להיות אלכוהוליסטית. זה הרבה יותר גרוע מלעשן.

אני לא מעשנת בשביל פוזה. אני מתביישת בזה מאוד.

זו הנחמה שלי.

יש לי ריחוק מהבנות האחרות, ומתחיל להקרע קרע קטן ביני לבין מעיין. אני לא רוצה שהקרע יעמיק. מעיין חשובה לי.

לעומת זאת, אריאל ואני יותר קרובות. זה שונה לי פתאום, ואני קצת מפחדת. אני לא יודעת בדיוק ממה אני מפחדת.

אולי אני סתם פרנואידית.

מצאתי את הדף קשר שלנו מכיתה ז'. כמעט חטפתי התקף לב.

איך שהסתכלתי בדף קשר, נתקלתי רק בשם אחד. בשם של הילד הזה ששבר לי את הלב.

האמת היא שהתגברתי עליו. אני אפילו לא מסמפטת אותו. אני נטרלית לגביו. אני אפילו לא שונאת אותו.

אבל אני יותר מהכל, מפחדת ממנו. אין לי סיבה לפחד, אבל אני עדיין מפחדת. היום אני ואריאל נכנסנו לכיתה שלו כדי לחפש את שי, שלא הייתה שם. והוא הסתכל עלי כאילו אני רוח רפאים. רציתי לברוח. אריאל לא נתנה לי לברוח. אז נאלצתי להתמודד.

הוא כבר פחות משמעותי. כבר כמעט שכחתי ממנו.

אין לי אף אחד בראש. אף אחד. מתחילת השנה אני לא מרגישה כלום. לא מסמפטת, לא מחבבת ולא כלום.

זה נדיר אצלי. השיא שלי הוא שבוע בלי לאהוב אף אחד. אבל הפעם שברתי את שיא השיאים. חודשיים של שקט, בלי ריגושים.

בגלל זה אין לי סיבה לבוא לבית הספר.

דיאנה.