מוזר לי,להעביר כל כך הרבה זמן בלי לכתוב.
אולי זה מה שהיה חסר לי,אולי אם הייתי כותב את כל התהליכים כמו שצריך אז לא הייתי סובל מכל מיני מכאובים שצצים ועולים
מצד שני,האנשים שקוראים פה הם האנשים הלא נכונים,כי הם כולם מעורבים בהכל יותר מידי,אז הם גם ככה יודעים הכל.
אבל אולי עקב השוני בפורמט,אני תוהה אם זה היה משנה משהו.
שלושה חודשים לתוך תל אביב והחיים טובים.
אין בעיה של כסף,חברים,עבודה,או שומדבר אחר
אבל אני מרגיש..אני לא יודע מה אני מרגיש.
לא עניין של רע או טוב,פשוט...רגיל. לפעמים יוצא,לפעמים נשאר בבית,
לפעמים שמח,לפעמים עצוב.
לפעמים חוזר מהעבודה כל כך מותש שאני לא רוצה לזוז ולפעמים כל כך מלא באנרגיות שאני מוכן לצאת לרוץ.
לפעמים אני סגור לחלוטין על מה שאני רוצה ללמוד,ולפעמים אני ממש לא.
לפעמים אני מתגעגע למגע אנושי,אבל רוב הזמן אני מעדיף להיות לבד.
לאחרונה הרגשתי שאני קצת אבוד בתוך עצמי,זה היה לפני כשבועיים בערך,הזמן עבר לאט כשמתעסקים בחרא.ולכן זה נמשך נצח.
אז נרשמתי לפסיכומטרי,קצת מסגרת,קצת סדר,קצת...משהו שיוציא אותי מהשיממון המנטלי שלי,נראה לי שזה לטובה.
אז מתחילים פסיכומטרי,מחפשים מקומות לימוד,אני אפילו בודק חול,אם אני גם ככה שוקל ללמוד באנגלית,אז למה לא בחול?ואם כבר חול אז למה לא פראג?
בכלל..בא לי פראג.או מינכן,או משהו,אני רוצה חול.
לא,סדר,לא,לא יודע.
כן,בעיקר לא יודע.או שאולי יודע יותר מידי ומפקפק בעצמי.
אתם רואים למה אני מתכון?
התרגלתי כל כך to second geuss myself
שזה נהיה אופי שני,ועכשיו אני לא באמת יודע אחרת.
אני צריך קצת מפלט,קצת שאיפה.
אז...
אז מה עושים?
אסף אומר שזאת התקופה האחרונה,לכולם יש את זה,וזה משהו שפשוט צריך לעבור.
טענו כנגדי שבגל שאני הולך על הדברים הבטוחים בחיים,הדברים שאני טוב בהם,אז משעמם לי.
שזה חלקית נכון,כי אין שומדבר רע בלעשות משהו שאתה טוב בו,כל עוד אתה מאתגר את עצמך בדברים אחרים.
ואולי זאת הבעיה,אולי אני צריך קצת יותר להתאמץ,לחזור הביתה ואז כן ללכת לפאב ההוא.או ההוא,או ההוא.
כן לעשות אימון בית קצר לפני העבודה.
כן לקום ולעשות את הגיאומטריה הזאת.
אולי הכל ביחד יוביל לשינוי הנחוץ..
כן?לא?
לפעמים אני חושב שאני דפוק יותר מכולם,ואז אני כולט שכולם דפוקים כמוני,אז אני די בסדר,לא?
התלוננתי בפני ידידה על משהו שקרה לי,והיא אמרה לי שזה מוזר כי לראשונה אני מקבל אספקט אנושי,כששאלתי לפשר האמירה,היא אמרה שאני הבנאדם הכי מאוזן שאני מכירה,ולשמוע שיש לי נקודת נפילה הופכת אותי לאנושי,אולי זה החלק האנושי שבי,לשאוף להיות לא אנושי.או שאולי אני סיילון טוב,ואני רובוט בסתר והפיקפוק המתמיד באנושיותי זה מה שופך אותי רובוטי.
אני לא באמת סיילון,אני יודע,אני מדמם מהאף יותר מידי לאחרונה מכדי להיות אחד,חילופי העונה הזאת הכו אותי חזק)
לא יודע.
בנתיים,בנתיים טוב לי עם ה...עם זה.או שלא טוב לי,אני לא יודע.
היא יוצאת עם מישהו אחר כבר שלושה שבועות,אני רואה אותה מידי פעם והוא מופיע גם.אתמול ראיתי אותם מתנשקים,זה מוזר.
אני לא כועס,אני לא מקנא,הייתי רוצה להגיד שאני עצוב,אבל גם זה לא.
האמירה הכי קרובה שיש לי זה שאני מקנא בהרגשה.
אני רוצה להרגיש שוב.באופן כללי,ובאופן פרטני.קלישאתי בטירוף,אני יודע,כל הקטע של להתנשק בגשם,או שמישהי תהייה שם ותחכה לך והיא שלך ואתה שלה?
ולנשק לה את הכתף בבוקר בזמן שהיא נשארת מתחת לסדינים,כן,החורף הזה הפך אותי לקלישאה מטורפת.
יכול להית שזה הסימן שלי להפסיק להיות רווק,אם זאת השאיפה שלי,מצד שני,זה חייב להיות...לא יודע.
הקשר הזה השאיר את חותמו עלי להרבה זמן.
אפילו השיחה איתה מבהירה כמה שאנחנו...רחוקים אחד מהשני.
אני צריך לנטרל את עצמי קצת.
צריך...לא יודע מה אני צריך,צריך משהו קיצוני,
צריך.רוצה.
המון שמות עצם,או תואר,שתייחסים לזמן עתיד מתוך תקוה לשינוי.
be the change you want to see in the world.
נכון?
בנתיים,אני אלך להתקלח ואסע לאוניברסיטה ואמשיך לפקפק....בהכל,בעצם.
זה טוב לחזור לכתוב.
כדאי לעשות את זה יותר.
נ.ב
החלטה חדשה:יום לפני הפסיכומטרי עושים קעקוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: