אנחנו שומעים את החדשות מהארץ.
עד לפני כמה ימים עוד הצלחתי להיות מנותקת. מצב מאד נח יש לציין.
אבל עכשיו זה כבר בלתי אפשרי.
שבנו מטיול שהיה ניתוק מהניתוק, ונשאבנו חזרה.
עוקבים בחדשות אחר הדיווחים הבלתי מפרגנים ואוכלים את הלב.
במקביל אני מקבלת דיווחים מחברות שלי שסגורות בבית עם הילדים מאז חנוכה, ויוצאת איתן מדעתן.
דיווחים מחברות עצבניות על הבעלים שלהן, שיושבים בבית חסרי סבלנות, מלאי אדרנלין וטסטוסטרון, ורק מחכים שיקפיצו אותם. אלה ששכחו שבמלחמה הקודמת טבחו בהם ובחבריהם כמו בעדת ברווזים טועה. ואני שוצפת וקוצפת איתן ביחד.
דיווחים מחברות מתוסכלות שילדיהן קמים בבוקר ובמקום "בוקר טוב אמא" יוצא להם: "שמעת חדשות?", וייאושן מציף גם אותי.
מיילים שואגים: "את שומעת מה קורה בארץ?" או "אחותי, שוב מלחמה!" וליבי נחמץ.
והבוקר שלח זוג חברים שנמצא איתנו כאן, את בנם החייל שהגיע לביקור משפחתי בן שבועיים, בחזרה לארץ, היישר לזירות האירועים הנוראיים, בתפילה שיצא מזה (הוא וכל חבריו היקרים) בשלום ונאמר אמן.
וחברה אחרת שנמצאת איתנו כאן, מספרת שאחיה הודיע לה שבדיוק נפל לו הצו מילואים על המלחמה, איזה עיתוי?
מקבלת מייל מהגננת (בארץ) של נסיכה מספר שלוש, המעדכנת את ההורים באשר לשיחות המתקיימות בגן, בכל הנוגע ל'מצב'.
מקבלת דיווחים מחברות שפעם הייתה להן דעה מוצקה באשר למצב, ועתה הן מבולבלות ואינן יודעות בעד מי או נגד מי להתייצב. ואני רק יודעת שאני מזמן כבר הרמתי ידיים כי הבנתי, שאין שחור ואין לבן ויש הרבה יותר מדי אפור.
ואני מתחילה כבר להרגיש את החרדה המחלחלת. למרות המרחק, למרות הניתוק.
סוקרת כל הזמן במוחי את גיאוגרפיית יקיריי ומחשבת מי מהם נמצא בסכנה חלילה.
מדפדפת בזיכרוני בכרטסת 'הבעלים/הבנים הקרביים של' ומוודאת שלא שכחתי לבדוק 'מה שלום' איפה שצריך.
וליבי באמת כואב את המציאות המרה.
בד בבד, אני מודה ומתוודה, כולי הוקרה על כך שאין אנו מצויים כרגע בלב התופת, (שזה מבחינתי כל נקודה על מפת אדמת המריבה).
על כי נחסכה מילדיי עוד חוויה, שעתידה להישמר בזיכרונם כאחת עטורת צלקות, מילדותם המתמשכת תחת איומי הטרור.
מותר לעשות 'ברייק', זה בסדר.
זה לא שאם היינו עכשיו בארץ (אני מרגיעה ומשכנעת את עצמי), היינו מועילים במשהו לתיקון המצב (אפילו כבר שוחררנו משירות מילואים באופן רשמי כולל תעודות ומגני הוקרה).
נהפכהו, כל עוד הורי עוד נמצאים כאן בסביבה ומשפחתי מוגנת אנחנו רק משפחה אחת פחות לדאגה, וזה עדיף.
הלוואי ויכולתי להביא לכאן עוד כמה משפחות יקרות לי, שינוחו קצת גם הן מהאימה.
וחוץ מזה (ועכשיו טיעון מרכזי לשכנוע עצמי), הנה תכף אנחנו כבר חוזרים, לצערי ברור לי שיזדמנו לנו עוד כמה 'חוויות' שכאלה בעתיד.
לפני שמונה-עשרה שנה זה קרה לי בפעם הראשונה, ועכשיו זה קורה שוב.
אני שוהה בטריטוריית הדגל שפסיו אדום לבן וכוכביו מונחים על מצע של כחול, כשבארצי שלי מתנהלת מלחמה.
וזו גם פעם שנייה שאני מוצפת רגשות מעורבים.
כנראה שמחירו של השקט הנפשי תמיד קשור איכשהו למצפון מתייסר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5
