לא היממתי אף אחד בלאס-וגאס עיר האורות והמנצנצים, עיר החטאים תאבת הבצע, שוק הבשר והאטרקציות המפוארות.
איך יעבירו מבט שני (ראשון בקושי) על אם רצוצה ששיערה אסוף בסגנון עוזרת בית (מאז סופסוף הסתפרתי איזו הקלה), שיש לה מזל אם היא בכלל מספיקה להתאפר (בד"כ באוטו במיומנות של עיוורת, על שמינית מראה, ובטלטלות ה'במפרים' בדרכים).
לשם שיפור מצבי בעיר ההפקר, גם הייתי מוקפת בערב רב של מלצריות צעירות, כוסיות-על מענטזות על עקבים, בגרביוני רשת ובתלבושות שפנפניות. ממש 'כיפאק היי' לאגו.
במשך שבועיים של דרכים היינו שנינו עסוקים סביב השעון, בפעולות סבלות ובהכנת הכל ליום המחרת, ובחיפוש אחר המסעדה הקרובה, ואיפה ה'פיפי' הקרוב, ובסימון האתר הבא שחייבים לראות, ונראיתי בדיוק כמו שהרגשתי...
הסתבר שזה לא המעשה הכי חכם בעולם, להגיע בהרכב משפחתי עטור נסיכים עגלות ותיקים, ללב תעשיית ההימורים העולמית בימים הכי עמוסים בשנה. כשערב ראש השנה החדשה של הגויים עומד לחול עוד רגע קט והעיר מוצפת בהמוני אדם. תור ברמזורים!
נאלצנו להתפרק למחלקות, ולהשתרך בטור עורפי ברחובות העיר הומת האדם.
וכל הזמן להתפקד.
אחרי כמה שעות הילדים כבר לא רצו לראות כלום ורק לחזור למלון ולשחק שם במכונות. למען ההגינות כלפי נסיכיי אוסיף ואומר כי היה זה כבר סוף הטיול, והם, מרוב שהיו עמוסי חוויות נופים ומראות עד בלי די, כנראה כבר לא יכלו להכיל עוד ועוד ועוד.
ביקורינו בתחנה שקדמה לעיר המדברית השוקקת, היה מרגש ומוזר ומעלה נשכחות.
בראש ובראשונה כמובן המפגש המשפחתי, כמעט איחוד משפחתי מלא (טוב, 'מלא' - לנו, כבר אף פעם לא יהיה).
כשראיתי מהאוטו את פתח ביתה של אחותי דרשתי שיעצרו לי כבר את האוטו, (יש לי עכשיו זמן לחנייה?), פרצתי החוצה באמצע הכביש, שעטתי אל עבר הדלת ובכניסה זכיתי לחיבוק אוהב שלווה במשפט מפתיע ומרגש שלא נראה לי שאי פעם יישמט מזיכרוני (על אף ולמרות האלצהיימר המתקדם).
סתם בשביל האנקדוטה אציין כי דפקתי עוד כניסה דרמטית שכזו (רק הרבה פחות מוצלחת) כשהגענו בחגיגיות אל ביתה למסיבת חנוכה, בערב האחרון שלנו שם.
הקשתי קלות ופתחתי את הדלת, וכשלפחות שלושים זוגות עיניים ננעצו בי, הושטתי ידי (בשיא העדינות - אני נשבעת) לרפרוף על המזוזה, וזו הבוגדת נחתה בקול נפץ עז והתנפצה, כשאני עומדת שם מחייכת ומבינה איך הקלאמזיות שלי מהווה רושם ראשוני נפלא. מזל שאני אחות של 'הכלה', כולם יסלחו לי...
לוס אנגל'ס הייתה מוכרת וזרה לנו כאחד. יצא שעשינו 'טיול שורשים'.
ניסיתי להבין שרחובות אלה בהם פתאום נסעתי שוב, היו פעם השכונה בה חיינו במשך שנה וחצי. נכנסנו לחצר הבניין המגניב (שעדיין נראה מטופח ונעים) בו גרנו, ואני לא ויתרתי והצצתי מעל הגדרות ובין החריצים, הייתי חייבת לבדוק תחושות.
נזכרתי בנו צעירים ומלאי אנרגיות, מקבלים את העולם הגדול בידיים פתוחות.
היה לנו זמן פנוי בשפע, וניצלנו אותו לבילויים ולהנאות החיים כמו שצריך.
כמה זיכרונות.
פה יצאנו בבוקר לעבודה. פה הלכנו לעשות קניות ב'סופר', פה תפרנו שמלת כלה, פה גם קנינו חליפה לחתן המיועד, פה היו לנו חברים, והווי, ומקומות בילוי קבועים. פה נהנינו. פה התגעגענו הביתה. פה גם עברנו טראומת רצח גדולה, ממש דקה לפני שחזרנו לארץ. מפה יצאנו אחרים.
ועכשיו, העיר נראתה לי פתאום המונית ועמוסה מדי, רועשת ומלאת ישראלים והיספאנים. גם פה כמובן איתרע מזלנו. הגענו לעיר בערבו של חג המולד, כשכל מקום ציבורי היה גדוש עד אפס מקום.
הופתעתי לגלות שאני מתגעגעת לפורטלנד השקטה, הרגועה והביתית, שעד לפני חודשיים וחצי הייתה בעצמה עיר חדשה ומנוכרת. שמחתי לגלות שפיתחתי סוג של תחושת שייכות.
עשינו עם הילדים את מסלול הכוכבים בשדרות הוליווד, והצטלמנו עם כל מיקי מאוס או מרלין מונרו אפשריים כשאנו משאירים בידיהם את מיטב מרשרשינו הירקרקים. הסתובבנו ב'רודיאו דרייב' ושטפנו את העיניים בחלונות הראווה של גוצ'י, ורסאצ'ה ומנולו בלניק. ושלושת הגדולים ביקרו עם בנות הדודה שלהם ואבא שלהם וסבא שלהם ב'דיסני-לנד'. (ונסיכה מספר אחת שכבר ראתה עולם כמה וכמה פעמים אמרה ש'יורו דיסני' יותר שווה אבל בכל זאת היה כיף).
לתחנה הראשונה בטיול המתמשך הגענו לאחר נסיעה בת יומיים (כולל עצירה ללילה במלון דרכים), רצופת סופות שלגים עזות שממש פחד אלוהים.
סאן פרנסיסקו הייתה קפואה אבל זכינו לכמה שעות של שמש (הגשתי בקשה מיוחדת ערב קודם לשלוחה שלי אצל מקבלי ההחלטות, מה שאני באמת עושה רק במקרים חשובים, ובאמת היינו זקוקים למזג אויר ידידותי כדי לשרוד, כבר היינו עייפים ומרוטים מהשלג, ורק בתחילתו של הטיול). אז ככה עם השמש ששלח לי זה שמקשיב לי בשמיים, ראינו את אריות הים, ומופעי רחוב ססגוניים, וטעמנו מאכלי רחוב, והסתלסלנו לנו ב'לומברד סטריט', וצפינו ב'גולדיין גייט', ונסענו ברחובות המרושתים ועצרנו נשימה (בעיקר אני, הילדים צהלו משמחה) בעליות ובירידות התלולות שאלוהים ישמור.
אכלנו בהרבה מסעדות, שתינו הרבה קפה בכוסות חד פעמיות, עברנו את כל סוגי מזג האוויר האפשריים כמעט, כשטווח הטמפרטורות משך כל הטיול נע בקיצוניות בין מינוס שמונה, לעשרים ושלוש מעלות. וכן, פעמיים גם ראינו קשת מדהימה.
התארחנו בהרבה בתי מלון, ופתחנו וסגרנו את המזוודות פעמים אינספור.
התפנקנו על 'רום סרויס' בשתיים בלילה עם פנקייק ותותים וקצפת ושוקולד, כי מה עם הזוגיות?
השארנו מאחור שעון אחד, דובי אחד, ותיק מלא בגרביים שלי.
נסענו אלפי קילומטרים.
ובדרך הייתה חלוקת אחריות במושבים האחוריים.
הנסיך עדכן אותנו באשר ל'כמה מעלות בחוץ' , והתריע על נהרות, ימים, נחלים ובעלי חיים על פניהם עברנו.
וגם מדי פעם רב עם נסיכה מספר שלוש כששניהם ישובים ביציע, שיהיה מעניין.
נסיכה מספר אחת טיפלה באופן שוטף בנסיכות ארבע וחמש , שישבו לידה.
הן מצידן דאגו לספק לה תעסוקה רבה ומגוונת.
מזל שחזרנו הנה בטיסה. עוד חתיכת כביש וכוחותינו היו כלים סופית.
שמענו הרבה מוסיקה.
שרנו וצחקנו.
עברנו חווייה משפחתית נפלאה, ושבנו מותשים.
ועתה, בחזרה לשגרה הברוכה, בחזרה לבתי הספר ולגנים, ורק שלא ירד עוד פעם שלג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5