המוות, הוא אחת ההפתעות הכי גדולות של החיים.
איך שלא יהיה, באיזו צורה שלא יבוא, הוא תמיד יבוא לך בפרצוף, תמיד יצליח להדהים אותך, להשאיר אותך פעור פה, נרעש, מבולבל, מזועזע.
ההבדל בין ההפתעה הזו לאחרות, הוא שאותה, אתה אף פעם לא מצליח באמת להבין.
המוות תמיד נשאר במחלקת ההזיה.
כמה שתתרגל אליו, עדיין תישאר עם אלף סימני שאלה, ויותר.
המוות עשה לי מסיבת הפתעה לפני תשע שנים.
תשע שנים זה מספיק זמן כדי לבכות הרבה, להתגעגע עד בלי די, לכאוב כהוגן, להפסיק להילחם, לקבל באיזה אופן מתפשר, לחפש תשובות, ללמוד להתמודד, אבל לא כדי באמת להבין.
הדבר היחיד שכבר ברור לי הוא, שלי כבר אין.
אין לי אח.
אין לי אותך.
אין לי אותך בבוקר, אין לי אותך בצהריים או בערב.
אין לי אותך כדי לשמוח איתך, לספר לך, להתחבק איתך, להתווכח איתך.
אין לי אותך כדי ללמוד ממך, להתעצבן עליך, להתגאות בך, לריב איתך ואחר כך להשלים.
אין לי אותך כדי להצחיק אותך, לקחת איתך טרמפ, להתייעץ איתך, לקבוע איתך אצל אבא ואמא, להשוויץ בילדים, להכין לך משהו טעים, לשתף אותך, לדאוג לך כשאתה בכבישים, כשאתה יוצא למילואים, או כל הדברים האחרים האלה שקורים בין אחים, אני חושבת.
וזה מאד עצוב, ומאד מאד לא ברור. למרות שזה כבר די ברור.
הקלישאות עובדות והזמן עשה את שלו.
כבר הבנתי שאין סיכוי שפתאום תופיע, כבר הפסקתי לחלום על כך, לפנטז או לקוות.
זה עדיין לא עושה את זה יותר מובן, או יותר קל, או יותר נח.
מזלי שאתה שולח לי סימנים, מאותת לי שלא עזבת, לא עוזב, וכפי הנראה תישאר איתי ככה עד הסוף.
כי ככה זה אחים. אני חושבת.
אזכרה, 19 פברואר, 2010.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5