בשלב זה של חיי, אני יכולה להבין - לצערי וגם לשמחתי - כי את המתרחש בנפשם של אחרים, כמו גם בנפשנו הפרטית שלנו, אל לנו לשפוט בחומרה.
יש כמה תכונות 'בילד אין' שאני משתדלת להוריד להן ת'ראש, שינוחו קצת, ואם אפשר - שיכנסו לשנת חורף נצחית.
ברור לי שכן מותר לי לפשפש, לבדוק, לחפור, לנסות לקבל, להחליט להתנגד, אבל שיפוטיות רעילה מקומה מחוץ לתחום.
וזה מסובך העניין הזה.
בין אם נרצה ואם לא - בעולם שכולו תחרותיות, השגיות, דרבון בלתי מתפשר להצלחה ולשלמות, שלובים בסטנדרטים אישיים וחברתיים - אנחנו נמצאים כל הזמן על סקאלת המשווים / מושווים, דיינים ונאשמים.
והחיים, יש להם דינאמיקה משלהם.
החיים לוקחים אותנו למחוזות חדשים, לעיתים חיוביים מאד ולעיתים קצת פחות.
ובמקומות אלה אנו מפתיעים את עצמנו בהתנהלות שלא הייתה ממש מוכרת לנו עד לאותו הרגע.
אנחנו ממציאים את עצמינו בכל פעם מחדש.
יוצרים הצלחה, ממנפים כישרון, משדרגים מקוריות, נוסקים אל על. ולפעמים גם מועדים, נקלעים לסיטואציות בלתי שגרתיות, נכנעים לפורענות היצרים והרגשות. מגלים שגם המקומות אותם חשבנו לבטוחים ביותר עמוק בתוכנו, גם שם הלוחות הטקטוניים עלולים לשחרר לחץ ולהרעיד את פני הקרקע.
ואני, בכל התנסות ראשונית שכזו, הטומנת היכרות עם מה שלא הזדמן בדרכי עד כה, משתדלת להסיר את גלימת השופט, או לפחות להבהיר לה ת'צבע, ולנצל את המעמד דווקא כדי להבחין בצוהר החדש שנפתח עבורי להכרות שלי איתי עצמי. ומשם להמשיך.
ואת כל זה צריך לעשות בזהירות, מבלי לפגוע בי, או באחרים.
כמה עבודה...
יש כנראה דברים חזקים מאיתנו, מאמות המידה, מהאמונות, מהערכים ומהדפוסים עליהם גדלנו, ומאלה שיצרנו וביססנו לעצמינו ברבות השנים.
וצריך ללמוד להוריד מדי פעם את הכפפות, לנהוג בעצמינו במידה של עדינות, להפסיק להיות המבקרים הכי קשוחים שלנו. ואולי אפילו - גוד פורביד - לפרגן לעצמינו.
קיימות בעולם ששת אלפים ושמונה מאות שפות ידועות, כל אחת נהגית אחרת, נשמעת אחרת, מתנגנת אחרת, ובכל זאת, את מה שמרגישים, מרגישים בכל השפות אותו דבר...
אל לנו לשפוט - פעם רק ידעתי את זה, היום אני כבר מבינה.
* * *
תו השעה...(אין עליו, שלום האגדי)
(יפעת, עכשיו תורך....)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5