עשור שלם, שלושת אלפים שש מאות וחמישים ימים של ותק בחיים שבלעדיך, ועם זאת, מאד איתך.
זה מוזר אבל היעדרותך כל כך נוכחת, נוכחותך כל כך מכַוונת.
השלם לעולם יהיה חסר, הַיֵש לעולם יזכיר את שאיבדנו.
הגעגועים הם משהוא שאי אפשר להסביר, קיומם מוחלט באופן שאינו ניתן לערעור, ומהשנייה הראשונה הפכו לחלק אינטגראלי משגרת החיים. הם כאן ועכשיו גם אם אני לא נוגעת בהם רגע רגע, הם חלק בלתי נפרד ממני.
ולא רק הם. ביום שעזבת נפרמו כל חלקיי ונרקמו מחדש.
אז, כשאמא הבטיחה לי - 'את עוד תרקדי בשמחות של הילדים שלך', הייתי בטוחה שהיא מדמיינת. כרגיל, היא צדקה...
שני שירים השארת לי בצוואתך, האחד מדבר על הישרדות, השני על הרוח הנושבת בגבי, בדמי, בנשמתי. כמה סימלי.
היום שוב התכנסנו לשעה של דמעות, ונאמרו המילים, והתפילות, והכאב.
ובאו כל אוהביך והקדישו לך עוד קצת זמן של זכרון, ולנו חיבוק גדול, וליבנו רחב.
וחמשת הנסיכים, האחיין ויחידת האחייניות שלך, עמדו בגבורה ביום הקשה והנורא הזה, וכיבדו את המעמד והפגינו הבנה - כל אחד בדרכו הוא, באופן מעורר הערצה.
נסיכה מספר שלוש אף הקפידה לסדר לך את הפרחים ולהניח בחזרה כל עלה כותרת שנשמט לאדמה. אחר כך קישטה את שימך באבנים קטנות.
עשר שנים זה מספיק זמן בשביל לקבל פרספקטיבה, ועדיין לא מספיק זמן בשביל להבין.
מה שבטוח, שזה לגמרי הזמן לעצור רגע ולהגיד לך תודה.
נפלתי, התפתלתי, התחשלתי, התרוממתי, התאזנתי.
תודה על הליווי הצמוד, בלעדיך כל אלה היו בלתי אפשריים.
אני יודעת שאתה פה, אִיתִי, בטוחה שבדרך כלל אתה די גאה בי, אִיתִי כשאני שמחה, כשאני עצובה, כשאני מבולבלת, כשאני מצליחה, תמיד אִיתָי - תמיד אִיתִי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5