Twenty Four Seven

כשמצאתי את עצמי בבוקרו של יום נוסף בנופש המשפחתי, אוחזת בין הזרת לקמיצה במברשת שיניים ערוכה ומוכנה לאחת הקטנות, באותה יד הופכת חביתות, ביד שמאל מוזגת מים לקטנה הכרוכה סביב ירך ימין, ובין לבין מחלקת הנחיות בוקר לשאר בני המשפחה העוברים והשבים, שכבר איבדו כל כיוון או סוג של איזון מפאת החופש האינסופי (לא שלי, לא שלי), הבנתי שזה קורה לי.

המולטי טאסקינג חי ובועט.

לא זו לא פיקציה, אני מתפקדת בה בעת, במציאות די עמוסה אפשר לאמר, ולפעמים אפילו מצליח לי.

בקטע של ההנחיות זה קצת פחות עובד, אבל בכל מה שקשור אלי, כל חלקי הגוף, כך גם חמשת או ששת או שבעת אלפים החושים שפיתחתי במהלך (כמעט) 14 שנות אימהות, כולם כולל כולם ללא ספק מגויסים למטרה.

מוזר שעם ותק שכזה אני עוד צריכה לשכנע את עצמי שזה אכן קורה לי, אבל לא פעם אני מוצאת את עצמי מסתכלת עליהם - על כל חברי הפמיליה שאני במו עצמי (טוב נו, זו לא רק אני, גם לאבא שלהם יש חלק) הפקתי והענקתי ליקום, אותם אני מגדלת לתפארת (?) מדינת ישראל - ולא מאמינה.

איך אני מספיקה, אני שואלת את עצמי בהערכה גלויה, ומיד עונה לעצמי שאין לי שמץ של מושג.

בינינו, מה זה משנה.

חמישתם עכשיו במיטות, נקיים, שבעים (אני מקווה), רגועים ושלווים (בטח מפליגים על גליו של חלום מרגש על אימם המופלאה), ולי אפילו יש זמן לקפה ולכמה אותיות.

אז מה אם כבר חצות, אז מה אם הבית לא ממש הכי מסודר, אז מה אם החרמתי במפגיע את כל ערימות הכביסה היום ואללי, מה מחכה לי מחר.

מה שחשוב, באמת חשוב, קורה ומתרחש לנגד עיני (הטרוטות לעיתים), עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע.

פלא צמיחתם, סערות חייהם, גלגול צחוקם וזעקות בכיים, גילוייהם הקטנים והגדולים כאחד, מגע עורם, כל אלה עוטפים אותי ללא הרף.

ומה שחשוב עוד יותר הוא, שאני משתדלת לא לשכוח לבלוע במבטי, לחקוק בזיכרוני (הדלוח יש להודות), ולחוות עד תם את תמציתם של כל אותם רגעים, שבתחילתו באמצעו ובסופו של דבר, ממלאים את חיי בערימות של אהבה.