Twenty Four Seven

(ולגברים שבחיינו: לא להיבהל, היא לא באמת מסוכנת).

לכל אחת מאיתנו יש את הרשימה. לא. לא מדובר ברשימה בה אנחנו תומכות לכנסת. גם לא ברשימת הקניות או הסידורים שאף פעם לא נגמרים.

מדובר ברשימה לגמרי אחרת. זו המורכבת משורה של אלה שסימנו במהלך חיינו, אלה שזכו להיכנס אליה מתוקף היותם כל מיני דברים.

מתוקף היותם חכמים, מסעירים, הורסים, מתחכמים, או סתם בעלי פוזה מניאקים שעשו לנו את זה.

עם כל אחד ואחד מהם היה / יש לנו משהוא. אחר מן הסתם.

האחד היה זה, איתו ניהלנו אינספור שיחות נעורים תחת ים של כוכבים, על החיים ועל אהבה, שרנו וניגנו והרגשנו ילדי הירח.

השני היה הראשון שהסעיר את ליבינו. (אם אח"כ הוא קרע אותו או לא - זה כבר סיפור אחר, אבל שתי האופציות לגמרי מספקות כרטיס כניסה לרשימה).

השלישי היה המחזר האולטימטיבי, זה שתמיד דאג להישאר בסביבה ולהאדיר לנו את האגו המתנדנד. (הוא מצידו, עבר במקביל חוויה מזוכיסטית ארוכה ומייגעת, שבטח נותנת את אותותיה ביחסו לנשים או על ספת הפסיכולוג, עד עצם היום הזה).

את הרביעי מעולם לא ממש הצלחנו להכיר. למרות שבאמת מאד רצינו. הפעלנו ערימות של מניפולציות וגדודים של חברות טובות אבל שום דבר לא עבד. נשארנו פתטיות, עטויות במראה מתיימר לא ממש אטרקטיבי (שגם אליו הוא בטח לא שם לב למזלנו הרב), והמשכנו להגניב מבטים נוגים ועורגים, ולדמיין איך שבסוף זה יקרה לנו איתו בדיוק כמו בסרטים. בקיצור, אפלטוני חד צדדי. מביך.

אחריהם באים אחיהם החמישי השישי והשביעי...

טיבה של הרשימה היא בעיקר מעצם היותה דינאמית.

שהרי היא מורכבת מרבים וטובים (מי יותר מי פחות), שהצליחו לגעת בנו בצורה זו אחרת, ולהרטיט את ליבינו, גם אם רק לרגע. עיקר הצלחתם נובע מהעובדה, שהם ממלאים עבורנו צורך כלשהוא, באותה נקודת זמן.

ולנו כידוע, יש צרכים רבים.

אקסים מיתולוגיים, אהבות בלתי מושגות, חברי נפש איתם ידענו עמוק בפנים שהרגשות החד צדדים (והפעם מצידם תודה לאל) שומרים על הגחלת, מעריצים אלמוניים שניקרו בדרכינו או 'סתם' אינטליגנטיים חדי לשון, שגרמו לנו להפעיל את הראש במהירות שיא בכל מפגש איתם. כל אלה נכנסים לרשימה ויוצאים ממנה על גרף הזמן, וקשה לתאר חוקיות מסוימת המהווה תנאי ספציפי לנקודת יציאתם (בהיפוך לסיבה הגורמת לכניסתם - אותה בד"כ קל מאד להסביר).

האם שמם נמחק מבלי שכלל נשים לב לכך, בשל העובדה שהם כבר לא בסביבה? שהרי על מנת שיישארו ברשימה, אנו זקוקות מהם לאיזה שהוא סוג של משוב (גם התעלמות נחשבת), או שמא בגרנו והפכנו חכמות יותר, והעניין הופך בעינינו לדבילי, כך שאם נשאיר אותם ברשימה, או אז נכנס באוטומט ביחד איתם תחת אותו כותר. דביליות. וזה , כבר לא ממש עוזר לנו לדימוי העצמי.

סביר להניח שגם להם יש רשימה. לגברים. רק שאצלם יש לשער כי הקריטריונים לכניסה וליציאה ממנה, מושתתים בעיקרם על סיפוקו של צורך אחד ויחיד (אם באופן מילולי, וירטואלי, ממשי או אחר). בלי יותר מדי דילמות או ניסיון להבין מה בדיוק קרה או קורה כאן.

נכון, הרבה יותר פשוט, אבל נשמע גם הרבה פחות מעניין.

אנו לעומת זאת, כדי לשמור על העניין, נמשיך לסמן ולמחוק. נמשיך להשתעשע - במחשבה, או תוך כדי שליפה נונשלנטית של משפט מנצח, שנזרוק בול בעיתוי הנכון - עם מי מהם בזמן זה או אחר, אבל (ועכשיו באה זריקת ההרגעה - גברים, היכונו :) בכך זה יתחיל, ובכך זה יסתיים. כי אנחנו, למרות שיש לנו רשימה מפלילה, ילדות טובות אחרי הכל. והרשימה הזו מקופלת אצלנו בזכרון - ג'אסט אין קייס, מוכנה ומזומנה לשימוש, בימים הפחות טובים, בהם חיזוק מכל סוג, כלל לא יזיק, וגם בימים המצוינים, בהם אנחנו אנרגטיות, נראות פיצוץ ומוכנות לכבוש את העולם.

ברגעים שכאלה הרשימה תפתח, נתגעגע, נתרפק על מתיקות הזיכרון או נשלח SMS, נקבל מנת ליטוף הגונה לאגו, ונחזור תוך שבריר של שנייה לתלם הזוגיות והשגרה, כי אף פעם למעשה, לא באמת עזבנו, אפילו לא לרגע.

כמו שאמרתי, ג'אסט אין קייס.