"מירושלים תנוחמו..." - איך בדיוק ירושלים אמורה לנחם אותי פה בכל העסק הזה??? ואני עוד ירושלמית. מלידה.
"שלא תדעו עוד צער..." - זה בדיוק מה שצריך לשמוע אדם שחרב עליו עולמו.
שיכול להיות יותר גרוע...
"תשמרי על ההורים..." - אשמור בטח שאשמור, ממש הייתי צריכה הנחיות. כאילו לא הבנתי מהדקה הראשונה של כל הסיפור הזה שקודם כל ולפני הכל אני צריכה לשמור עליהם.
ממה? אלוהים יודע. הרי כשבאמת היה צריך לשמור, ברגע האמת הנוראי, כולם שברו שמירה.
ומי ישמור עלי?
ואיך פתאום הפכה אותי הסביבה מנשמרת לשומרת?
מבחן הזמן מלמד (תודה לאל) שהתמזל מזלי. לא שלא הפכתי ליותר שומרת,על זה אין ממש שליטה, אבל במקביל המשכתי להיות הילדה של אמא ואבא, שלא החליטו על היפוך תפקידים באופן חד צדדי וחד משמעי, ודווקא נשארו בתפקוד הורי מלא, כמו שאני מכירה מ'החיים שלפני'.
"את צריכה להיות חזקה עכשיו בשביל ההורים" - עכשיו - בסדר, אני מבינה. ואחר כך מה? יעבור להם?
"הזמן יעשה את שלו..." - המשפט נזרק לאוויר במגמת ניחום, אבל איפה הנחמה?
הזמן אכן יעשה את שלו.
הוא לא ממש יתחשב ברצונותיי. או במשאלות ליבי. הוא פשוט יעשה את שלו. על פי חוקיו הנסתרים והעלומים.
או שיהייה פחות גרוע, או שיהייה יותר גרוע, או שיהייה גם וגם.
וגם אם המצב ילך וישתפר, שום דבר לא יעקור את הגרזן שהונחת במהלומה על הלב ושיסע אותו לגזרים.
"יומולדת שמח" / "חג שמח" / "שנה טובה" - כאילו דא?
כל המשלבים בסיפורי המשפחה שלהם את צמד המילים "אח שלי" או את התרכיז "אחי" - בסדר. מכירה. לא חייבים לנקר עיניים.
כל ביטוי הכולל את הטיית השורש מ.ו.ת -
משך זמן רב לא יכולתי לסבול אנשים סביבי שמכריזים כמה הם מתים.
מתים מרעב, מתים מצמא, מתים לצאת לחופש, מתים שיגיע הסוף שבוע, מתים לראות איזה סרט טוב, מתים לישון, מתים ללכת לרקוד, מתים לצאת לטיול, מתים לנסוע לחו"ל, מתים לקנות מחשב חדש, מתים להחליף את האוטו, מתים שהקיץ יגיע. בעיקר אלה שבא להם למות. מתים לחיות.
בדרך כלל דמיינתי לי דרכים מאוד יצירתיות איך לסתום להם את הפה.
אף פעם לא ניסיתי לסתום להם אותו באמת.
והיום אני בעצמי יכולה למות מעייפות.
"חייבים לחזור לשגרה" - למה אני חייבת לחזור כל כך מהר? לא מספיק לי שבוע, לא שבועיים ולא חודש.
ייקח לי הרבה מאוד זמן לחזור לאיזושהי שגרה. וזאת בטוח לא תהיה השגרה של קודם.
"הוא היה רוצה שתהיי שמחה" - מאיפה לעזאזל אתם יודעים? הכרתם אותו? הוא סיפר לכם לפני מותו על רצונותיו שלאחר מותו? אולי קיבלתם מסר מהעולם שמעבר. וואו, תודה, עכשיו אני כבר לא עצובה.
"אבל עברו כבר 7 שנים לא?" - עברו. איך באמת אני עוד מעיזה להזכיר את העניין, או לספר עליו, או לשדר קושי?
"זה לא מגיע לך" - למי זה כן מגיע?
"חבל על מי שמת" - מה שנכון, חבל זה אנדרסטייטמנט, אבל מי צריך תזכורת?
"את מעשנת יותר מאז המקרה?" - אח שלי מת. זה מקרה.
"מה קרה?" - כשאת נתפסת ברגע של דיכדוך, בהייה, הצפה או סיבוב של הסכין בלב.
מה קרה? את לא יודעת מה קרה???????
"יש לך עוד אחים?" - אני עונה ומיד שומעת אנחת הקלה ו"אהה יופי".
נכון זה נהדר, איזה מזל שיש לי עוד. ככה זה פחות נורא. יש לי spare. שמחה שרווח לכם.
והזוכה העומד בראש רשימת המשפטים המיותרים הוא כמובן -
"כמה אחים אתם?" - כבר כמעט 8 שנים, וגם אם סיגלתי לעצמי איזהשהוא סוג של תשובה, אני עדיין מייחלת לאיזה אליעזר בן יהודה עדכני, שיוציא את השאלה הזאת אל מחוץ לחוק.
* למען הסר ספק, גם זה שלי (בשיתוף עם חברה טובה).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5
