Twenty Four Seven

שבת.

השעה שעת צהריים מתקדמת, אבא מסיים לערוך לכבודנו את שולחן הפינוקים, אמא משבצת באותו שולחן בדיוק את תרומתה הנכבדת לאירוע, ואנו נקראות בחגיגיות לסלון.

אפשר להתחיל. הכול מוכן.

אחותי ואני עולצות כמנהגינו מדי שבת, למראהו של שולחן ססגוני עמוס כל טוב, זה שהוכן אקסקלוסיבית עבורנו, ונשאבות היישר לעיצומה של מסיבת יום ההולדת הפרטית מאד שלנו. זו שאנו עורכות ממש לעצמינו כל שבת אחה"צ.

באותן שעות בדיוק אבא יוצא לראות את הפועל ירושלים על המגרש ואמא משכילה לגנוב תנומה...

אין לי מושג או איזה שבב של זיכרון באשר לתכנית האומנותית בה בחרנו לעסוק במהלך אותם בילויים שבועיים, ולא שהזמנו ליצן או קוסם, אבל קסם רב היה בשעות אלה ללא כל ספק, אחרת לא היה לזיכרון הזה טעם של סוכרייה.

נראה לי כי כשפסק אבא לפקוד את מגרשי הכדורגל, פסקו גם החגיגות השבועיות.

אם רק היו מקללים קצת פחות במגרשים....