Twenty Four Seven

אחרי דפדוף במוסף 'זמנים מודרניים' וזעזוע המח שחטפתי בעקבות ההכרות שערכה לי אחת הכתבות, עם עולם חגיגות ימי הולדת לגיל שנה (שנה!) הנערכות בקנה מידה 'חתונתי' - ותאמינו לי, הספיקו לי רק הכותרות, לא התאמצתי יותר מדי -  אחרי כל זה, נקרתה בדרכי כתבה אחרת. לגמרי אחרת.

לנוכח הבשורה הקשה העולה מדפי העיתון העוסק בחגיגות לעוללים - כולם בוכים שאין, ואת מה שיש (למשל - שלושים אלף שקלים), בוחרים להוציא על יומולדת לגיל שנה - הכתבה האחרת, שכותרתה ('אל תשכח מי אוהב אותך') אומרת הכל, איזנה אותי משהו. הזכירה לי שעדיין יש איזה קול שפוי בעולם. שאני לא הנורמלית היחידה שחושבת שקרנבל ברזילאי בגן אירועים לכבוד הפעוט המלכותי, זה שגוי, קלוקל, ראוותני, חסר כל ערך חיובי ממשי, בקיצור, אנטי חינוכי בעליל.

ואני דווקא בעד חגיגות.

כשמלאו לנסיכה מספר אחת שנה, הוזמנה כל המשפחה הקרובה לביתנו הקט, ועל השולחן הוגשו מטעמים תוצרת בית, והיו ברכות שנכתבו מעומק הלב (מילים השמורות אתנו עד היום, ולתמיד) ועוגה ומתנות, ושירי יומולדת, ושמחה גדולה בלב, סיבה טובה לכינוס משפחתי חגיגי ולכמה תמונות למזכרת.

וגם ארבעת אחיה שבאו אחריה קיבלו וימשיכו לקבל תשומת לב ראויה ומשמחת.

חיינו ראויים לשמחות זה ברור.

מכאן ועד הפקות ענק? יצירת כאלה סטנדרטים וגירויים מטורפים מגיל כל כך צעיר, לא ישאירו להם יותר מדי אופציות מגוונות בעתיד. הרי מפעם לפעם התקן ישודרג, זה ברור, ובגיל שתיים עשרה - אחרי שבגיל שמונה כבר עשו באנג'י ובגיל עשר הטיסו כדור פורח עם עוד ארבעים חברים - סקס סמים ווידאו טייפ בהחלט יכולים להפוך לאופציה לגיטימית.

כדאי לקרוא, להחזיר את הרגליים אל הקרקע, להיזכר במה שבאמת חשוב.

ולפני כן, נגיד עכשיו, ממש ברגע זה  - לנסות להיזכר רגע, באיזה אושר מהילדות.

מה עלה לכם ראשון לראש? אני ראיתי הופעה שעשינו, כל הבנות בשכונה, מול כל ההורים, אצלנו בבית, בסלון שאולתר לבימת הופעות, עליה הצגנו את כל הרפרטואר האירוויזיוני בג'יבריש. ג'יבריש באנגלית, בגרמנית, בצרפתית, תלוי בשיר  ('טי וורה, טי ווה, לה קונטרה' - לא המילים אחת לאחת?).

לא הלכנו לאולפן הקלטות, לא היה לנו מאיפה להוריד את המילים המדויקות, בטוח זייפנו, ובגדי ההופעה נשלפו סביר להניח - מהארון של אמא או מארגז התחפושות.

אף זכורה לי תקרית מהאירוע. לאחת מהכוכבות הנולדות (אחותי?) שהלכה יחפה נכנסה סיכה לרגל! דרמה, תודו.

לדעתי הייתי מהקטנות שבעיקר הסתובבו לזמרות המקצועיות בין הרגליים ויכול להיות שאף לא הורשיתי להשתתף בכל הביצועים אבל זו הייתה שבת 'טו ריממבר'.

אחר כך נזכרתי בעוגת הרולדה של אמא שלי (רולדות היו להיט). בנסיעות השבועיות לים המלח עם הסירים של ארוחת הצהריים ביום ששי מיד אחרי בית ספר. באימא שלי מאפרת אותי לפורים. בשלג עם אחי הקטן. כאלה.

אין לי ממש זיכרונות גרנדיוזיים, אבל כן זוכרת את אבא שלי שר לנו 'שני אורות בליל' תוך כדי נהיגה ברכב בלתי ממוזג של שנות השבעים, כשאימא ושתי בנות מצטרפות אליו (לשירה, לא לנהיגה).

הזיכרון הזה ממלא אותי חם וערגה שאי אפשר לייצר אחרת.

וכאלה אני רוצה שיהיו לילדים שלי.

וכשבבית משתולל ההומור וכל השכנים שומעים את כולם מתגלגלים מצחוק (כן כן, לא רק צועקים פה), כשכולנו מתפעלים ממרגליות פיהם, כשעוקבים ביחד אחרי העלים החדשים שהנביט האבוקדו עם הגפרורים שעל השיש, כשאנחנו מספרים סיפורים על הילדות שלנו והם מרותקים, כשאני כותבת משהו אוהב על שקית הסנדוויץ' של בית ספר, כשאנחנו משתפים כמה פתטיים יצאנו בהזדמנות זו אחרת, כשאנחנו שומעים מוסיקה ביחד, כשאני מכינה איתם עוגה, כשאני מחבקת ומנשקת עד שלא נשאר להם אוויר ומגלה להם באוזן בסודי סודות כמה הם מיוחדים ומדהימים. הכי מכולם.

ברגעים שכאלה, כשאני רואה להם את הברק של העיניים, אני עוצרת רגע ומדמיינת איך בזה הרגע נוצר במוחם זיכרון נוסף 'של בית', ומתפללת שברבות הימים, מראה, ריח, צליל או כל דבר אחר, יעלו בהם את הרגעים האלה, ימרחו להם איזה חיוך נעים על הפנים, וימלאו אותם בגעגוע.

עכשיו אתם רשאים לעבור לכתבה ואל תשכחו מי אוהב אתכם.

ילד יקר שלי.

אני מאד מתרגשת ובעיקר מברכת על ההזדמנות לעמוד פה, לספר לך כמה מופלא אתה בעינינו, ושכל העולם ישמע...

היומיום המשפחתי שלנו - מטבע הדברים - עמוס וגדוש , ואין שמחים מאתנו להעניק לך כמה שעות של תהילה, בלי שותפים, (שותפות - אם נדייק).

אתה קסם של ילד, ומבין המתנות שאלוהים בחר להעניק - אנחנו זכינו, קיבלנו אותך.

הפתיחות שלך, החיוך, הצניעות - כובשים את כולם.

כושר ההסתגלות שלך למצבים חדשים, למעברים, לשינויים - פשוט מדהים.

אתה מתערה ומשתלב בכל מקום אליו אתה מגיע.

היית פספוס בן חמש, ובאיזה בטחון לקחת חלק בשיעורי סקי בצ'כית, מוקף בחבורת צהובי שיער ותכולי עיניים דוברי גרמנית. בגיל אחת עשרה עלית בשיא הטבעיות על ה'סקול באס' בארץ זרה, ובדרך חזרה הביתה, כבר הזמינו אותך למשחק הכדורסל השכונתי. לא עבר זמן וכששלחו אותך מביה"ס להפגין הקפצות כדור במגרש הביתי של ה'פורטלנד טרייל בלייזרס', פרצת לעצמך את הדרך שלך, ל- NBA.

אתה מעדיף ללמוד את העולם בכוחות עצמך. אתה בוחר לעצמך את המסלול והוא מתובל בנחישות, בתבונה וברגישות.

גם אם לא תמיד יוצא לך בדיוק כמו שהתכוונת - אתה זה שתמיד מזכיר לי, שגם אדיסון טעה 1,600 פעמים, כדי להצליח בסופו של דבר.

אתה תורם ללא הרף ידע בכל כך הרבה תחומים, פתאום שולף איזו עובדה מסעירה על כרישים, או הסבר על מערכת השמש.

לפעמים אתה מדבר ומדבר כאילו אין מחר, עד שכולנו מבקשים קצת הפוגה, אבל זה המקום לומר לך, שמתוך שלל מילותיך אני תמיד דולה כמה פנינים - את האמירות שזוכות להיכנס להיכל המכובד של הז'רגון המשפחתי.

את המקוריות חשפת בגיל צעיר, למשל כשהיית בגן ולמדתם על עיר הקודש סיפרת לי: "אמא, יש בירושלים הרבה שערים, יש את שער האריות, שער יפו, שער פח הזבל..." - וככה נתת תרגום חופשי לשער האשפות.

את התום, הבהרת בשנותיך הראשונות. למשל כשאבא יצא ללוות את נסיכה מספר אחת לטיול, שאלת למה הוא לוקח נשק. כשאבא ענה: "כדי להגן עלינו", חיזקת מיד את דבריו והוספת: "נכון, ואם יבוא אריה..."

כמה שנים אחר כך - במתיקות שובת לב סיפרת לי בפעם הראשונה כשיצאת לטיול כולל לינה: "אמא, בטיול השנתי אנחנו ישנים באוכלוסיית נוער..."

אתה יודע בדיוק מתי להגיד: "אמא, רזית..." , או דקה לפני שאתה הולך לישון ללחוש לי: "you are the best mom ever!" , וככה להמיס אותי בשניות. איך אומרת עליך ענבר? "נסיך מספר שתיים יעשה יום אחד, אישה אחת, מאד מאושרת..."

אני מרגישה אותך ורואה לך את הנשמה, וגם אם לפעמים סוערות הרוחות, אנחנו תמיד מוצאים את המקום להתנצל, ליישר את ההדורים ולחזור לשביל הזהב.

אתה מפנק אותי כשאתה עושה קניות בסופר, מביא את מספר שלוש מבית ספר או את הבנות מהגן, מכין לנו סושי לתפארת, שותל פרחים באדניות או צובע לעצמך את החדר- כולך חדור משימה, ומנגד - מעופף כמו שרק אתה יכול, ושואל אותי כשכל הבית בהכנות וסידורים קדחתניים לקראת האירוע - "מה??? עוד יומיים הבר מצווה? לא בשבוע הבא?... "

עם אחיותיך אתה מנהל מערכות יחסים משולבות.

נסיכה מספר אחת ואתה מרשים לעצמיכם לא ממש לתקשר אם לא ממש בא לכם, אבל כשאתם הולכים על זה, מתקבלת חזית אחידה, בעלת שפת סתרים וצחוקים שרק אתם יכולים להבין.

הנסיעות הממושכות לחו"ל והחיים שם רק המחישו לי כמה רגישים אתם זה לזו, מגוננים, מרגיעים ותומכים. למשל כשבשיא האריזות לקראת החזרה הביתה, שניכם שמתם בפול ווליום את השיר שאימצתם, הסתובבתם בבית בין הארגזים ושרתם בקולי קולות כמו משוגעים - "I'm coming home", וכולנו ידענו שאתה מת להישאר, אבל מפרגן לאחותך.

וכשאני רואה את 'הרגעים שלכם', אני יודעת שהצליח לי...

לגלות לך סוד - היא סתם משחקת אותה קשוחה, לא רק היא קרועה עליך, גם החברות שלה.

את שלוש אחיותיך הקטנות אתה מפנק עד כלות, ומנגד מחנך ומעמיד במקום, משחק איתן כמו ילד, ולוקח אחריות של הורה, והיופי הזה של כל הצדדים שבך, הם שעושים אותך כזה יחיד ומיוחד.

אז אם לפעמים קצת קשה להיות במיעוט הגברי בבית, כדאי להסתכל על חצי הכוס המלאה, כי עם כל הניסיון הזה עם נשים, מי תוכל עליך?...

הדמיון שלך לאיתי כמעט מבלבל.

כל כך הרבה קווי חוץ ופנים זהים לדמותכם. הרגישות, המסירות, הדאגה לזולת ולסביבה, האהבה לְעולם הטבע וְלַמרחבים, החוכמה, חוש ההומור, הציניות.

נפרדתם כשהיית עולל, בסך - הכל בן שלוש, ועל כן, המקום החשוב והמכובד כל כך, שאתה נותן לו בחייך לא מפסיק להפעים אותי, ומרגש את כולנו עד מאד.

איתי היה מחובר אליך מיומך הראשון - ואין שום פלא.

נסיך מספר שתיים יקר שלנו, היום כבוגר, אתה כבר בטח מבין שלחיים דינאמיקה משלהם, אבל דבר אחד אנחנו יכולים להבטיח בוודאות - אנחנו תמיד כאן בשבילך, תמיד כאן לצדך, ומברכים אותך מעומק ליבנו - כל שתבקש לו יהי.

מאחלים לך שתדע להפיק את המיטב מכל דבר, שתהייה בריא ומאושר.

אוהבים ומחבקים, מתרגשים וגאים,

אבא, אמא, ונסיכות מספר אחת שלוש ארבע וחמש.                                                                                                                             

בר מצווה  - 15 יולי, 2011

את העוגה קישטנו יחד והתעקשת בפטריוטיות ועל אף האמריקה, לכתוב עליה בעברית בלבד. 

אחר כך פתחת את המקרר עוד כמה פעמים רק כדי לראות אותה ממתינה לך במלוא הדרה למחר, ובכל פעם חייכת מחדש.

הלכת לישון בחגיגיות, ביקשת להעיר אותך מוקדם בבוקר ולפני שנכנסת למיטה יצאת רק לרגע מהחדר למשפט סיכום: "הנה אמא אני נושמת עמוק ומורידה קצת את האנרגיות..."

וידאנו שנרדמת והתכנסנו לתרגול ריאות. אחרי שלושה בלונים כבר כאבה לי הלסת וסידרתי לי תפקיד נח יותר - חלוקת ציוד ומתן הוראות - כשאבא שלך, אחותך ואחיך לוקחים הרבה אויר ומנפחים לכבודך באהבה זר צבעוני.

את כל כך מתרגשת ועוזרת לי להיכנס לאווירה למרות שאני עדיין לא באיפוס מלא.

כשהתחבקנו ומעכתי לך את הטוסיק אמרתי לך שאיזה כיף לי שכבר שבע שנים את בחיים שלי.

והתכוונתי לכל מילה.

כי איך אפשר שלא ליהנות והתפעל מהיכולת שלך להביע רגשות, לתת אהבה. להתחשב, לפרגן. לוותר, לסלוח, ואם טעית גם להתנצל מעומק הלב במהירות שיא. להוות דוגמא, ללמוד מהניסיון, לשאול שאלות. לקבל כל דבר כל - כך במהירות ובלבד שיהיה לו הסבר הגיוני.

את באמת ילדה מדהימה, הנשמה הטהורה שלך - באמת טהורה - מפעימה אותי בכל פעם מחדש. בכוחות שאת מגלה כשאת מגשרת ומפשרת בִּגְדוּלָה, בינך לבין אחיותייך הקטנות, בהגנה שלך עליהן. באופן ההסתגלות שלך למצבים חדשים ולא תמיד פשוטים. באמת החיוכים שלך, בעומק הכאב שבדמעות שלך.

את כל-כך נזהרת שלא לפגוע, וכל-כך נעלבת אם פוגעים בך. את יודעת להתנחם מצוין בחיבוק עם נשיקה פלוס כל המילים המלטפות המלוות אותן. חַכמה.

את יודעת גם לאבד קצת את הצפון ולפעמים אפילו לעצבן, אבל את משמחת, הרבה יותר.

בזכותך התרחבה לנו המשפחה איתך וגם אחרייך. היית כזאת תינוקת מדהימה (לא סתם אומרים שהשלישי הוא משו בסט), שלא האמנו על עצמינו אבל עשית לנו חשק לעוד. ובאו עוד. שתיים.

היית רק בת שנתיים כשקיבלת אימא כבולה למיטה למשך ארבעה חודשים, וגילית תבונה ורגישות שערבבו לי את הלב. עברת באופן הכי טבעי לטיפולה של סבתא שלך היקרה, שם מצאת לך מענה כמעט לכל צרכייך, וכשקלטה אותך סבתא בחושי הלביאה בהם היא כל - כך מצטיינת, שאת זקוקה לשעות אמא, הייתה שולחת אותך אלי למיטה עם פאזל או לוטו, אבל הכי אהבת לשחק 'מי זוכר...'

את מדברת על הדוד שלך שמעולם לא הכרת, כמו היה חלק בלתי נפרד מחייך (ואין לך מושג כמה את צודקת, את פשוט כנראה יודעת). לפני שבועיים כשאנחנו בקצה השני של העולם, באמצע טיול במדבר אמריקאי שהפך לרגע לביתנו החדש, ניצלת רגע של שקט בנסיעה ומשום מקום שאלת: "אמא, גלעד כבר חזר הביתה?". השאלה שלך הייתה לי הכי טבעית והכי מפתיעה בו זמנית. עניתי לך בעצב שעדיין לא ואת המשכת: "אימא זה לא יכול להיות, כמה שנים הוא כבר שם?", "חמש ממי, חמש" עניתי ושרקתי אויר שנלחץ לי בחזה. "אמא, תמיד כשאני חושבת על גלעד אני חושבת על איתי".

יש לך מקום בלב ליקום שלם.

את באמת אחת ויחידה.

את יפהפייה אמיתית ושמי שרוצה יגיד שאני משוחדת, שטויות, כל עיוור היה מבחין בקסם שלך.

ביקשת להזמין ליומולדת את כל הכיתה, "לא רק את החברים שמדברים עברית", כי כולם חברים שלך. את בקושי דקה וחצי בכיתה חדשה, בבית ספר חדש, ביבשת חדשה וכבר כולם חברים שלך. זה אומר שיש לך בכיתה ילדים מאד חכמים שיודעים לזהות משהוא טוב.

נסיכה מספר שלוש שלי, מתוקה מהממת שלי, אני מאחלת לך שתמיד, אבל תמיד, ישמח לך הלב.

אוהבת אותך ממש ממש,

אמא.

כבר אני מבינה איך יראה יום המחר שלי, בעצם, יום ההיום שלי.

אחר הצהריים ייפול לי הראש וימחק לי הדיסק וכולם פה יהיו בשיא הערנות, מה שלא ממש ישאיר לי מקום לנחיתה.

גם ככה אני חיית לילה אבל עכשיו הכל הפוך לגמרי, עכשיו אני מתעוררת בשעות בהן אני בדרך כלל הולכת לישון.

מושג הזמן אבד לי איפה שהוא בין ניו-יורק לאריזונה וכל הזמן אני שואלת את כולם מה השעה ומנסה ללא הצלחה למקם את עצמי על המחוגים.

ששת השעונים הביולוגים האחרים מתחילים להתכייל ורק אני ערה כבר שעות.

אתמול הצטרפה אלי לחגיגה נסיכה מספר חמש והעברנו לילה מלא פעילות, והיום האחראי אירח לי חברה לכמה שעות אבל הנה גם הוא כבר פרש והצליח לצלול.

עם זאת, אין מקום לתלונות. המסע בן שלושים השעות בקירוב עבר בהצלחה.

חוץ מעיכוב של שעה בנתב"ג ומשני פלאפונים שתרמנו לדיילות אל-על או לבודקים הביטחוניים ב- JFK, הכל עבר מעבר למצופה. כל המזוודות - שבע עשרה במספר (וזה אחרי שהצטמצמתי בטירוף) - הגיעו איתנו ליעד הסופי, הילדים התנהגו למופת לכל אורך הדרך ואף קיבלו על כך מחמאות מממריאים שכנים, המטוסים לא רעדו לי כל-כך בדרך, מחלקת ההגירה אמנם עשתה פרצוף קשוח (אלופי הפוזות אלה) אבל הכניסה אותנו בשעריה, הגענו לקונקשן בזמן למרות העיכוב בנתב"ג, והכי חשוב, נחתנו בשלום באריזונה, ארץ הקקטוסים.

את הדרך משדה התעופה למלון (עד שיתפנה משכננו החדש אנחנו בנופש מקדים), עשינו בשיירה - הנסיכים ואני בלימוזינה לבנה מבהיקה וארררררררררוכה (הילדים הרגישו בסרט, השקנו כוסות מים צוננים בסטייל, השתרענו על המושבים המפנקים והצטלמנו מבסוטים מהחיים), והאחראי ליווה את משמר הכבוד מאחורינו, כי עם כל הכבודה, בקושי בשבילו היה מקום ברכב.

הנוף פה קסום. אמריקה מסתבר, יודעת גם להפוך קילומטרים של חולות לנווה מדבר פורח ומרהיב ביופיו.

שלא כמו בפורטלנד קפואת מזג האוויר והתושבים, ארבעים וחמש מעלות בצל כנראה עושות את שלהן  - פניקס מזמנת חיוכים ואדיבות מכל עבר וחם אנושי זה תמיד נעים.

יש פה משהוא מרגיע, מין שלווה מרחבית אינסופית.

כבר הספקנו לתור את הסביבה, לסייר בשכונה החדשה העתידית שלנו, לבלוש ולהציץ על הבית החדש מבחוץ, לבקר בגן ובכיתה ב', ואף לשוב עמוסי שקיות ממסע בכורה בבסט ביי, בטארגט ובדומיהם.

את אחר הצהריים בילינו בבריכה וכמובן שכולם טענו שהמים רותחים מרוב שחם ורק לי היה קר...

זהו פחות או יותר דו"ח מצב נכון לרגעים אלה. ניתן לסכם ולומר ששוב צלחנו את החודש המתיש של לפני, את הלחץ של כולם ואת רגעי 'על הקצה' המתבקשים, את הדרך הטראנס אטלנטית הבלתי נגמרת, אפילו אלה שנהיו לי חולים לפני הטיסה מבריאים ומתחזקים טפו טפו טפו, וגם אם איפה שהוא במהלך האריזות שאלתי את עצמי ברגע של שביזות בשביל מה הייתי צריכה את כל זה שוב, ברור לי לגמרי שהייתי צריכה, וללא ספק יש למה לצפות.

והנה בתיאום מושלם עם דברי הסיום החגיגיים מסתמנים ניצני השכמה סביבי, כמה נחמד שאני ערנית מוכנה ומזומנה.

שבת שלום.

נשבעת לכם יש פה אווירת סוף קורס.

כולם פה שוברים דיסטנס, שוברים שמירות, פולשים למטבח מעבר לשעות קבלת הקהל, והחפ"שים (נו מי, האחראי ואנוכי) - משיכים לתזז בין עבודת רס"ר זו לאחרת, מוקפצים מעמדה לעמדה, ובדרך מטאטאים ללא הרף את שבילי בסיס האם, לקראת מסדר המפקד (עוד ארבעה ימים יא רבאק).

אולי בסוף כשנקרוס סופית (פריבילגיה בלתי מציאותית בעליל), אולי אז גם נקבל כנפי צניחה.

הקטנות - כשהן לא ישנות אצל סבתא / הדודים בירושלים - נודדות בין מיטות הבית, עורכות תורנויות בינן לבין עצמן מי מעבירה את הלילה בחדרו של האח הגדול. נסיך מספר שתיים כיאה למעמדו האטרקטיבי, מנהל את לוחות הזמנים שלהן ביד רמה ואוהבת, ומדי פעם מבריז להן כשהוא בעצמו מתנייד לאיזו מיטה בבית אחר, כי צריך להספיק הכל לפני שנוסעים.

נסיכה מספר אחת עובדת לפרנסתה מבוקר עד ערב (אפשר לבנות על פריחה כלכלית של הדוד סם החל מהשבוע הבא), כאילו אין מטוס שימריא גם אם כל המזוודות שלה לא ממש יהיו מוכנות בשעת הש', ומה כבר יקרה אם היא תשאיר אחריה חדר שאין בו מילימטר פנוי של ריצפה, חוץ מזה שאמא שלה תצא לגמרי מדעתה וזהו. בשעות בהן אינה מצוייה תחת ידו הרמה של מעסיק בני נוער קמצן ואכזרי, היא עורכת מרתון פרידות חגיגי, מחוללת בפסטיבלים ובפרמיירות, מנהלת רומן סוער עם הפייסבוק, ובעיקר לא מבינה למה ואיך אני לא מרשה לנסוע מחר לים, הרי עוד יש ים של זמן.

ובתוך כל אלה אני מצליחה לארוז, לסדר שוב ושוב את כל פינות המערומים הפזורות ברחבי הבית, לבשל-לאפות ולחסל את מצבורי האוכל (כבר שבועיים קונים רק לחם-חלב-עיתון, והמאגר עדיין מוכיח את עצמו), לתרגם מסמכים ותעודות, למיין תרופות, לקבוע תורים, לשרוף שעות בטלפונים עם כל נותני השירות כדי להקפיא ולהפשיר, להירשם, לבטל, לעדכן, וגם מספיקה לבחור ולהחליט בין האופציות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות...

עושה איקסים ברשימות ומוסיפה להן עוד ועוד ועוד סעיפים. פווווף.

ותוך כדי קראתי גם כמה ספרים, והספקתי להיפרד מחברים, ומהקבוצה היקרה שלי, וערב פוקר חגיגי (הבטיחו לי עד הזריחה - כמעט הצליח), והנה אפילו מצאתי שעה סבירה ביותר לכתוב, וזה בזכותו של נסיך מספר שתיים, שהסתכל בי מרגיעה את נסיכה מספר חמש הלנה הלילה בחדרו, ואמר לי דקה לפני שנרדם, "יו אר דה בסט מאמ אֵוֶוֶר", וישר קיבלתי זריקת אנרגיה לעוד כמה שעות.

אוגוסט יכול להיות מתיש סתם ככה בפני עצמו, מעצם היותו הזמן הכי חם הביל ודביק בשנה, בו בדיוק כל המורים והגננות החליטו לנפוש, ואנחנו תיבלנו אותו גם השנה בעוד כמה פעילויות מתישות, אחרת איך נהנה?...

לילה טוב.

לבת מצווה של ללי התחלנו להתכונן בעודינו בניכר.

יאמר לזכותינו - עוד באמריקה היינו אחראים. (מה שיפה לדחיינית שכמוני).

ללי היא הבתדודה שרואים פעם בשנה או בשנתיים או יותר.

קנינו לשלוש הנסיכות שמלות מלמלות ורדרדות וירקרקות, הלכנו על לוק של שלושה גביעי גלידה איכותית ומשובחת.

ונעליים רקומות נצנצים (בהתאמה כמובן).

כיאה לנסיכות.

ולנסיכה הגדולה שמלה רכה ומשגעת, בדיוק כמוה.

והנסיך החתיך כרגיל הלך על ג'ינס וחולצה הכי קז'ואל שיש, בדיוק כמו שהוא אוהב.

קצת לפני

לעצמינ - דאגנו האחראי ואני למלבושים ולהנעלה בארץ הקודש. (ובטח, גם אנחנו היינו מהממים למראה, מה ז'תומרת!)

וכולנו חיכינו שתגיע השלוחה האמריקאית שלנו (לא אמרתי שלוחה, שלופה, שלופה...)

אצלנו זה היה זמני, הקטע הזה של הגולה, אצלם - לצערי,  זה קבוע.

והתרגשנו והתארגנו וקבענו תורים בכל מכוני היופי, ונסיכה מספר אחת בעלת קול הזמיר הקליטה לכלת השמחה שיר ויצא מדהים, ובשביל שתרגיש הנערה בבית, הוספנו בית, באנגלית, שרקחנו במו עצמי.

והקטנות, לא הבינו למה זה לוקח כל כך הרבה זמן עד שזה קורה הדבר הזה, 'הבת מצווה של ללי', ולא שהיה להן יותר מדי מושג מה זה בדיוק אומר. יומולדת. מסיבה. מה צריך יותר בשביל להמתין בחוסר סבלנות?

ממש לפני

והגיע הקיץ, וגם היום המיוחל.

ולמה שהכל ילך חלק?

עם חזרתה של נסיכה מספר חמש מהגן, הופגן סירוב עז ללבוש את השמלה שהמתינה בסבלנות ראויה לציון מהחורף בארון, ועברה באוויר ומעל הים ועד ליבשה, כל זה כדי להישאר מיותמת בערב הבכורה.

הפכתי את הארון. כלום. היא רוצה את הג'ינס מאמריקה (אמנם מאמריקה אבל הלכה איתו כבר מאה פעם לגן), וכל החולצות בעלות המראה ה'חדש' פחות או יותר, או אלה החדשות באמת ששלפתי מהארון, אף אחת לא הניחה את דעתה.

זו עם כפתור, וזו לא נעימה, וזו עם צווארון, וזו יש לה שרוך, וזו לא שלה היא של אחותה, וזה לא שהיא עשתה דווקא, זה באמת רגיש אצלה קצת, העניין הזה, אבל אני כבר עשיתי פן בצהריים, למה לגרום לי שוב להזיע???

בסופו של דבר לא הייתה ברירה ומצאתי את עצמי שעתיים לפני האירוע מתניעה ושועטת לחנות הבגדים הקרובה, אחרת לא נצא הערב מהבית.

חולצת טריקו פשוטה, חלקה, שנראית קצת יותר טוב מגופיה, ניסיתם פעם למצוא בחמש דקות? תרשו לי להפתיע אתכם, משימה קשה.

ארבע חנויות עד שמצאתי את שביקשתי, וגם כאן לקחתי סיכון, היו קצת כיווצים בשרוולים...

אבל תודה לאל, עבר את מערכת הבקרה.

מתוך הקווץ' שנהייה לי בזמן, שהיה מתוכנן מראש דווקא לא רע בכלל ועם מרווחים גמישים (אבל לא עד כדי כך גמישים), כמובן שיצאנו בבלגאן מהבית ואת כל התיק של הבגדים להחלפה שהכנתי לבנות, שאם חלילה משו ישפך, יכתים, לא יהיה נח, או סתם אם יברח פיפי, השארתי במקום של כבוד ליד הדלת, וכשגיליתי את העובדה המערערת הזו בדרך, לא נותר לי אלא להחזיק אצבעות ולקוות שמיצינו את כל האינסידנטים ליום הנוכחי.

הנה לכם, גם על אלה שעוד באמריקה היו אחראים, והכינו את כל הנדרש מבעוד מועד, מרפי עובד במרץ.

תוך כדי

במרפסת קבלת הפנים גיליתי שאני מתה מקור (אז מה אם אוגוסט? על עיר הקודש זה אף פעם לא עשה רושם) וכן, גם את העליונית שלי השארתי בבית, שיהיה לה חבר'ה עם השמלה והתיק שנשארו מאחור.

אבל זהו.

בזה הסתכמה ספירת התקריות לאותו יום, סה"כ לא קריטי.

כל השאר עבר בשלום ובשמחה, כולל החלקים הקשים של אירוע משמח שתמיד יהיו מנת חלקי מה לעשות... (בעניין הספציפי הזה אני רשאית לדבר פולנית כאוות נפשי!)

שבתי הביתה מרוסקת רגליים (אך עדיין מהממת), העמסנו את כל המעולפים (מי חלקית ומי רשמית) ליצועם, הרמנו רסיסי רגליים ונשמנו.

פווווווווווווווווווווף.

מכירים כזה של אחרי אירוע?

שפתאום יש שקט?

וחשבתי שזהו.

קצת אחרי

המושג 'הבת מצווה של ללי' הפך למטבע לשון בקרב הנסיכות.

זה מהבת מצווה של ללי, וככה עשיתי בבת מצווה של ללי, ואני רוצה את השיר מהבת מצווה של ללי, ונכון שבבת מצווה של ללי...?

וללי כבר בכלל חזרה לאמריקה והבנות נכנסו לגן והכירו את ציפי, הגננת הברוכה החדשה.

כחודשיים אחרי תחילת השנה, שאלה אותי ציפי באחד הבקרים: "תגידי, מתי כבר הבת מצווה של ללי???" כן, היא הייתה קצת מופתעת לשמוע שהאירוע כבר הפך להיסטוריה, עוד בטרם הכרנו.

הרבה אחרי

בשישי האחרון פתחנו את העשור החדש ביומולדת לנסיכות בגן (...תודה, בקרוב אצלכם).

וככה פתחה ציפי הנערצת את החגיגות:

"מי יודע מה אנחנו חוגגים היום ילדים? אווווללללי, את הבת מצווה של ללי?..." "לאאאאאאאאא......."

תשמעו, אני כבר לא דואגת לפאן של צילי וגילי שלי בחיים, שתי אלה יודעות לעשות להן 'אפטר פארטי' כמו שצריך.

אז יום הולדת שמח עד מאד צילי וגילי מתוקות מדבש שלי, ושנה מְעוּלֶית (ככה אמרה השבוע מספר שלוש) שתהייה לכולנו, משובחת, נעימה, מפרה ופורה, בריאה משמחת ומרנינה.

כי רק ככה פותחים עשור.

בגדול.

נשיקות.

 יגעת ומצאת

נסיכה מספר 4 מחפשת ומחפשת ואבא מנסה לסייע: "אולי תחפשי בחדר?"

מספר 4 בנחישות: "אבא לא מצאתי בשום חופש!" (בשום אופן).

טרם פגה ההשפעה

נסיך מספר 2  (יומיים אחרי המבחן בגיאוגרפיה) מדווח: "אמא, בטיול השנתי אנחנו ישנים ב'אוכלוסיית נוער'..."

טעות בזיהוי

בדרכינו חזרה הביתה ממסיבת החנוכה, נוגסת מספר 3 בתהייה בערימת הקלוריות המטוגנת שבידה ומציינת בתמיהה: "אמא, הסופגנייה שלי בלי עגבניות..."

מה בשבילכן?

אבא שולח את מספר 4 לברר אצל שאר החבר'ה איזו חביתה הם רוצים והיא חוזרת עם תשובה מפורטת: "אבא, הבנות רוצות מקוֹשֵשֶת..."

מקורות מידע

נסיכה מספר 1: "אבא, אני עושה עבודה בכימיה על זהב, אני צריכה לשוחח עם אנשים שמבינים בזה..."

אבא: "נו אז דברי עם סבא זהב!"

הכל עניין של ניסוח

מספר שלוש בעיניים דומעות, ברגע של ייסורי מצפון: "אמא, זה מעליב לי ת'לב..."

על אותו משקל

מספר 5 למספר 4 : "אם תצחקי כשאת אוכלת עוגייה, את תִינְחָקִי!"

חנוכה בגרסאות אישיות

מספר 4 סחה לעצמה בלאט: "ושחקי בלש, על כד קטן נחמד..."

4+5 בדואט מרגש: "סביבון סוף סוף סוף, חנוכה הוא חָ'טוֹב..."

וממשיכות: "סוב נא סוב, כל ברחוב..."

בתרגום סימולטני

מספר 4: "מה? ויתחילו את הארוחה בלי איתנו???"

בניחוח תימני

אמא: "תגידי לסבתא - אנא בַּחִיבָּאק"

מספר 5: "סבתא אנא בַּחִילְבָּאק!"

משוררת נולדה

מאוחר יותר באמבטיה, מספר 5 משחקת עם כפות הרגליים וכשאני שואלת אותה מה היא עושה היא עונה: "אני חורזת נעליים."

לכי תסבירי

מספר 3 ברגע של הארה (בסוף של סוף היום כשאני כבר חצי מחוקה): "אמא, אם את כל כך חלשה, איך היית בצבא???"

ואני חשבתי שפסח שזה החג של הקושיות.

המשך חג שמח

מאיר ומואר

(למרות שנשאר רק עוד נר אחד ויחיד - בכל זאת, מדובר פה בחנוכייה שלמה...)

צְ'מֵעו משו - הפוסט האחרון  הציף אותי בטלפונים מתמוגגים ומדושני עונג (כן כן, כולם מבנות המין היפה), ובכל שיחה שכזאת מיד נשלפו מהזכרון הברקות הימים האחרונים (יותר אחורה - מי זוכר...) של זאטוטינו המהממים, המדהימים והמושלמים.

כולנו זוכות לריבוי רגעי קסם שכאלה ביומיום, ואלה ללא ספק הופכים לכח המניע אותנו קדימה, מפעים אותנו, ומתזכר אותנו למה בחרנו (שוב ושוב ושוב, ובמקרה שלי - עוד שוב ועוד שוב), במקצוע הכל כך תובעני ומתיש הזה, אימהות.

אז קדימה בנות (וגם בנים - אם יש כזה מצב, אתם לגמרי מוזמנים להפתיע...) למה שרק אני אהנה ממה ששמעתי?

ולמה שהמצפון ייסר אתכן שאתן מפספסות - הרי תכף בטח תשכחו - כי אתן לא מְפַנות את הרגע, לתעד את הפנינים המזהירות שיוצאות לפרי בטננו מהפה?

תאמינו לי, בסופו של דבר היה זה המצפון שהושיב אותי לכתוב את הפוסט ההוא.

כן, כן, אני יודעת, כולכן עסוקות עד מעל הראש, אין לכן זמן לנשום, לא עצמתן עין, אתן עייפות תשושות ומותשות, למי יש אנרגיות, לא היום מחר, לא מחר ביום ראשון וכאלה.

בסדר, שמעתי.

תודו שאם אני - שמטורטרת נונ סטופ, ומגוייסת בצו שמונה כל השנה, לכל גחמותיה, צרכיה ורצונותיה של החמישייה הפותחת שלי - עדיין מצליחה לעשות את זה מדי פעם, גם אתן יכולות.

ועל חלקכן אני יודעת בוודאות ומיד מלשינה - יש לכן מחברת בה אתן חוטאות בצטטת, או קופסה אוגרת פתקים הנכתבים אליכן ברחבי הבית, או שסתם יש לכן זכרון טוב (???), אז שתפו אותנו, מה יש?!

כמה חיוכים לא יזיקו לאף אחד נכון?

תבואו, תשבו רגע, תכתבו כמה שורות (מיסיונרית שכמותי), תבריקו לנו את היום, ותלכו.

כתבו לנו את ההצחקות והחוכמות של אלה, שבסוף היום כל מאוויינו לגביהם, מסתכמים במשאלה אחת ויחידה - שיתאדו למיטות, ועכשיו!

תביאו חידודים של הילדים שלכן / של החברים / של השכנים, אחיינים, נכדים ונינים, מה שתרצו, ילל'ה אל תתקמצנו...

מבטיחה כי כל תגובה שתצורף מטה, מיד תעלה קומה ותכנס לפוסט.

ואחרי שהבנו שאין תירוצים, ואחרי שזרקתי לכם כפפה, לא תאכזבו אותי נכון? (תראו איזה יופי אתן מבינות פולנית...)

הריני להודיע חגיגית בזאת, כי פרוייקט 'יש לי יש לי' של הקומדי סטור הכי מציאותי שיש יוצא לדרך, ועל יזמות ברוכה שכזו לא תבאסו לי ת'צורה נכון?

הנה בשביל הסיפתח, אני מביאה לכם את דבריה של זו שבחרה לכתוב ולא לספר (וזה סתם כי היא לא ממש קומוניקטיבית בימים אלה, ותכף תבינו למה...) :

גם לי יש -

אמיר: "אמא אל תתכופפי, אני אשרוך לבד..."

"זה בסדר חמודי, בבוקר עוד קל לי להתכופף, בערב זה קשה... "

אמיר: "לא נכון, בערב קשה לך ואת עצבנית כי החולצות נצמדות לך..."

"מזה כפרה, אני עצבנית כל היום... איך שאתה מכיר את אמא, אין עליך!"

ככה זה בן לאמא בהריון ששונאת להשמין...

(נועה)

הנה כבר יש עוד אחד:

'אולי בְּעַלָיו'...

לנועה שלי יש חום.

הבוקר היא נזכרה שבבית הישן שלנו היה עץ שנפל, אז הסברתי איך ולמה נפל.

הסברתי שפעם העיזים מהשכונה הסמוכה, היו מגיעות לעץ ומטפסות עליו כדי לאכול את הפירות.

העץ לא עמד בלחץ ומת...

הסברתי שיותר אין עזים כי הרועה מכר אותן, הוא זקן ולא היה לו יותר כוח לטייל איתם,

ואז נועה הבריקה ואמרה: "אז מה, שבעליו יעזרו לו..."

(בעליו זו כמובן אישתו!!!)

(אתי)

ועוד אחד -

טוב - נדרשתי ולכן אקיים ואתן לך את מה ששלחתי לעיתון להיות הורים  (והתפרסם) לפני כמה שבועות:

אורי יושבת בכיסא שלה ואוכלת קורנפלקס עם יוגורט - בידיים.

אמא: "אורי, תעשי לי טובה ותאכלי בכפית ולא בידיים."

אורי מכניסה יד לקערית, מלטפת את העיסה הלבנה ואומרת: "טובה קולפלקס, טובה..."    

(אינגה)

here come's another one...

תמיד אישה...

אמנם הרמיזה לגבי הצטטת במחברות (אחת לכל ילד) מכוונת ישירות עלי, אבל כמובן שבזה הרגע לא בא לי אף ציטוט למוח והמחברות בקומה אחרת, להלן בעייה...

יחד עם זאת, הכינוי שבחרתי לעצמי לתגובה הזו הוא ציטוט ישיר של אחד מיני בנים שלי, שיודע שכמה שאמא משכילה וקרייריסטית, בסופו של דבר היא אישה ככל אישה, ומה שבאמת חשוב לה - זה להיות רזה ויפה (טוב לא לכל הנשים זה הכי חשוב, חלקן מעמיקות; אבל אלו שבחרתי בקפידה להיות ברשימה המצומצת שמכונה "החברות שלי" - להן זה חשוב)...

ואני אומרת: מזלם של הילדים האלו שהם מצחיקים, באמת מזלם כי אחרת הקשיים היו מנצחים.

רגעים כאלו של חסד מחזיקים אותי בשגרה המייגעת והלא מאוזנת של אמא עובדת (והרבה, הרבה אמא והרבה עובדת).

אה, ונשיקות ואלף מברוכים לנסיכה מספר 3, שאכן מסמנת עבורי שנות חברות עם אמא שלה (אישה יפה ורזה לא פחות), כן תרבינה שנים טובות.

(אמא רזה ויפה)

בנות אתן בסדר....

נוף ילדותי...

היום כשישבנו לאכול ארוחת צהריים והגשתי לבנותיי בגאווה את העוף + הירקות שהכנתי אחד לאחד לפי מתכון של אמא,

שאלתי אותן: "נו, איך עוף ילדותי?"

ענתה הגדולה: "אמא, את העוף עוד לא טעמתי אבל בַּצָל ילדותך מאד טעים..."

(gem)

אה- אז היה עוד אחד - משלשום: סבתא לוקחת את אורי על הידיים. אורי מלטפת לסבתא את הציצי ואומרת לה: "כדור"!

(אינגה)

עוד אחת  -

ארשום מהר לפני שאשכח.. אמא: "מאיה תקנחי את האף שלך, הוא מלא נזלת!" מאיה ממלאת את ההוראה ומקנחת... תוך כדי אמא ממשיכה לדבר עם מאיה... מאיה בתגובה: "אמא את נקטעת!"

(gem)

וו'אנ מור -

>אוי כמה שהם חמודים הקטנים האלה...

אוּרי שלי בן השנתיים אומר לי באמצע הלילה..
"אמא את יפה ונהדרה.."

בקר טוב.

(אמא של אוּרי (האתר שלי))

נסיכה מספר 3 - שיחות של לפני השינה 1

כשהיא מנסה למצוא את התנוחה הנכונה: "אמא הגוף שלי לא יודע מה לעשות בשביל לישון, גרגרי לי..."

"אמא אני לא רוצה להעליב אבל לא כל הזמן באותו מקום, זה לא נעים..."

כשהיא מחליטה דווקא עם רדת ליל להעשיר ידע: "אמא, איך קורה בגוף שמגרד לנו?"

כשהיא מנסה להרדם ומסתכלת על זוג אחיותיה הקטנות, השקועות בשנתן העריבה: "אמא, איך אני מקנאה בהן, איך שהן שמות את הראש הן נרדמות..."

בעת נסיון אחר: "אמא, איך שאת שמה את הראש את נרדמת?"

"לא ממי, גם לי לוקח זמן ויש לי המון מחשבות שמפריעות לי, אני מבינה איך קשה לך."

"אמא את יודעת, יש אנשים שאיך שהם שמים ת'ראש הם נרדמים."

"ספרי לי על זה, התחתנתי עם אחד כזה!..."

נסיכה מספר 3 - שיחות של לפני השינה 2

"אמא, אבא היה הבחור היחיד שהתאהבת בו?"

"לא ממי, התאהבתי כבר לפני אבא, אבל לא כמו באבא..."

"מתי התאהבתם?"

"כשהיינו בכיתה יב'."

"וישר התחתנתם?"

"לא ישר, היינו שמונה שנים חברים עד שהתחתנו."

"חברים טובים?"

"הכי טובים."

"אמא, איך פוגשים את מי שמתאהבים, ברחוב?"

"לפעמים ברחוב, לפעמים כשנפגשים עם חברים, בכל מקום אפשר פתאום למצוא מישהו נחמד ולהתאהב בו."

"נכון, אני הייתי מאוהבת בגן בעמית ואחר-כך בסתיו, אבל עכשיו בכיתה א' אני כבר לא מאוהבת בהם".

"אז במי את מאוהבת עכשיו?"

"עכשיו אני מאוהבת רק במשפחה שלי..."

ושוב מספר 3 - יש לי סיבה למסיבה (ושלרגע לא תשכחו)...

משפטי פוסט יומולדת שש: "אמא את יודעת, יש שלוש סיבות לזה שנולדתי, אה סליחה, יש שלוש חגיגות ביומולדת שלי:  גם כי את וענבר חוגגות שהתחלתן להיות חברות כשהייתי לך בבטן לפני שנולדתי, גם חגיגת היומולדת שלי, וגם כי חוגגים שהגיע יום כיפור, אה, סליחה, שהתחילה שנה חדשה..."

עוד להיט

מספר 3 שרה מכל הלב וממציאה למילותיו של אייל גולן:  "זה אני, ששבר את ליבו בחדרי..."

מפסיקה ומסבירה בכאב: "אמא הוא כל כך אוהב אותה שנשבר לו הלב!"

הבטחות צריך ל...

נסיכה מספר 5 באטרף על השמיכה שלה שנרטבה: "אמא כיבסת לי ת'שמיכה?"

"בטח שכיבסתי" - מגישה לה את השמיכה הריחנית ומוסיפה: "כשאמא מבטיחה, אמא מְקָ..."

"בֵּסֶת..."

הרשות הלא נתונה

אמא: "לקחת את הצעצוע הזה לגן?"

נסיכה מספר 4 - "מה פתאום, לא הירשתו לי..."

יודעת להעריך

ועדיין מספר 4 שבערך פעם ביום לוחשת לי באוזן בסוד מחוייך: "אמא, אני מרוצה מהחיים..."

*      *      *

ואם היא מרוצה מהחיים, מה עוד אני יכולה לבקש תגידו לי אתם...

מזל טוב לנו, (האחראי ואני), על חגיגות חצי היובל להיווסדינו!

לילה טוב ושבוע מצויין.

תחושה של רחוק וקרוב, וכמה פרפרים בבטן.

יו כמה זמן שלא נתתי דרור לאצבעות שלי להוריד על המסך כמה משפטים. רק עיניתי אותן בעבודה שחורה ושוחקת, מבעירת דלקות נרדמות, מחריבת ציפורניים משויפות ומקמטת עורות שעוד יש להם סיכוי.

והיו לי את כל הסיבות הכי טובות שבעולם ככה להתייבש. רק מה, קצת פתטי להתהדר בכל פעם מחדש באותם תירוצים, המפרטים את מַגרסת החיים של אם לחמישה, או משהו בסגנון.

מה עוד שכל זה קרה מיד אחרי תקופה שכונה לא קצרה שקדמה לזו הנוכחית, לאחריה בישרתי על שובי ברוב תשואות, וככה בהינף מערום מטלות היומיום וחופש אחד גדול (מאד) שלא איחר להגיע, שוב נעלמתי, ונאלמתי.

אז יסלחו לי במחילה כל קוראי הנאמנים (ותודה שבאתם), וגם אני עצמי, על שלא עמדתי בהבטחתי, ולא החזקתי דקה. מודה באשמה (תכף יום כיפור - דַחיל'קום). נכנעתי למשאבת היומיום והזנחתי פינה של הפוגה ומינרלים לנפש.

כמובן שגם ספרים לא ממש קראתי. אולי אחד או שניים.

אפילו עדכונים של שאר דיירי הרשת לא זכו לרפרוף - שוב התנצלותי הכנה ממעמקי ליבי. (חמור מכך, כל מייל מישראבלוג שעדכן על פוסט חדש בבלוגים שכנים, רק עיצבן ותסכל אותי עוד יותר, חוצפה איך כולם ממשיכים לכתוב בכזאת קלילות...)

מה שכן הקפדתי להמשיך למלא תשחצים ולקרוא עיתונים כדי לא לצאת לגמרי מאיזון.

ולימודים, כי אין ברירה, דווקא היה מאד מהנה.

אי לכך, אני בעניין של צמצום פערים. לא בטוחה באיזה סדר (אם בכלל) זה יקרה, אבל בטח יצא לי איזה מקבץ של 'אז מה היה לנו שמה' בסגנון עדות הרץ האחרון המגיע מתנשף ומזיע אל קו הסיום.

אז מה באמת היה לנו שמה?

•  "זה רק געגוע..."

הייתה חזרה הביתה (כן כן, עד כדי כך אחורה אני חוזרת, אבל מה לעשות שרק עכשיו אני מתקדמת אל שלהי התהליך...)

הייתה ועודנה כמיהה אינסופית אל מקום קסום, יפהפה ורחוק כל כך, בו נגענו לרגע וכבר נתלשנו משם באכזריות היי-טק קורעת לב.

שלחו אותנו לטעום מגן עדן ומיד כבר היינו צריכים לחזור.

הצפות מַדמיעות שהיו מנת חלקי בשבועותיי האחרונים בפורטלנד, לא הניחו לי גם בארץ הקודש. בעיקר בהתחלה.

לקח לי כמה חודשים טובים להתנער מהניסיון לאחוז בחלום באופן כמעט כפייתי, ולהיפרד באמת.

תוך כדי, עברנו ציפייה מאוסה למטען הימי שכמעט לא הגיע, בסופה עשו עלייה שלל מזכרות וריחות מעוררי געגועים.

•  "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת..."

היו כמה רגעי חופש ונופש מרגיעים ומרעננים כמו מסיכת פנים בריח מנטה ולימון.

חגגנו בשעה טובה ובחֶברה טובה יומולדת ל'אחראי' ולבן דמותו - בינות לפרדסי ההדרים, בצימר חביב בשרון.

הפגינו שליטה - אהבה, אוכל טוב (ושוב תודה למפנקת האחראית על העניין), שיחות נפש מעמיקות, מגדל סרטי DVD (נפלתי עם שוחרי מתח ואקשן, ככה שלא נשמתי הרבה), פינוקים וכמובן גם הרומנטיקה (גידי אומר שזה העיקר לא?)

חגגתי בשעה טובה ועם חַבֶרה טובה וויקאנד נשי מובהק - בינות למטעי הזיתים, בצימר חביב בדרום.

הרחק משאון הטף והמתבגרים, הפגינו שליטה - אהבה, אוכל טוב, שיחות נפש מעמיקות ומענגות, גורד שחקים של סרטי בנות מהנים עד בלי די, צחוק מכאיב בטן שאין כמוהו לבריאות, ומוסיקה, וו'אי כמה מוסיקה.

חגגנו בספונטניות סופשבוע עם הורי היקרים מכל, בינות לבולענים ולים המוות (נשמע טוב הא?) בבית מלון קטן ומקסים. הפגינה שליטה אהבה, ובעיקר ההרגשה שזוהי אחת החופשות המשפחתיות המוצלחות ביותר ever.

חגגנו סופסוף (ממש השנייה פרקנו מזוודות) ביקור משפחתי - בינות לעמקים ולנופי השקט שיש רק בצפון הרחוק.

בין היתר הפגינו שליטה - אהבה, צאצאים שנהנו מאד, הוריהם שנהנו מאד, 'קַלנועית' אטרקטיבית, כלבה שקיבלה יחס חם מנסיך מספר שתיים, רפת שאיימה להחניק כליל את נשימתנו, ושרב אחד כבר ומעיק (אבל היינו בטירה ממוזגת, 'היו תנאים' אז למי איכפת...)

•  "שמחה רבה שמחה רבה..."

היו גם שמחות ואירועים מפעימי לב.

ימי הולדת עגולים וגם כאלה שלא, בת מצווה אחת משמחת ועוד שתיים מרנינות בדרך, מסיבות סיום מרגשות, פרידות מתנות ודברי תודה, ובעיקר, קאמבקים חברתיים וחגיגות השייכות והרגשת ה'כאן נולדתי כאן נולדו לי ילדי', כי מה שלא יהיה, לטוב וגם לכל הרע, מכאן באנו ולכאן תמיד נשוב.

•  "מה אתה בכלל יודע..."

היו כל מיני השלמות אישיות.

משימות שנדחו עד אין קץ, קטנות כגדולות, שעם ביצוען ומתוך עשייתן למדתי לא מעט על עצמי.

נפתח בפני אשנב מואר שעזר לי להבין איך אני בדרך כלל עושה, ומה עלי לעשות כדי שה'איך' יצא משודרג.

על היישום אני עדיין עובדת ולפעמים זה ממש מצליח...

•  "אז התחלתי ללכת..."

הבלתי אפשרי קרה. צעידה ערבית זוגית די מתמידה, הנופלת בדיוק על מהדורת החדשות (ויתור שלו) ועל 'דני הוליווד' (ויתור שלי).

וככה בשם הויתוריות אנחנו גם שומרים על הבריאות, גם 'נמלטים' לשעה קלה מזיעה ומתנשפת (שלי בעיקר), וגם עד תשע וחצי גג אני כבר אחרי מקלחת, פעולה שבדרך כלל אני מזדחלת אליה הרבה אחרי חצות.

•  "כושי כלב קט..."

היו כל מיני אינסידנטים עם כל מיני שאינם בני אנוש שהחליטו, שדווקא לי יש זמן פנוי למפגשים חברתיים איתם.

הכלבה מהקומה למעלה שהתעופפה(!) לי בוקר אחד לגינה, הצרעות שנכנסו לי בדרך מסתורין לחדר האמבטיה (ובד"כ ננעלו שם עד להגעת ה'אחראי' הביתה), התגוששות כפולה עם תִיקַני ענק מזעזעים (אם בבית לבד באישון ליל, ואם על הבוקר בתוך האוטו כשארבעה נסיכים כבר חגורים ללא כל יכולת מילוט), וכל סוגי היתושים הקיימים שהחליטו שהקיץ הזה לי ולבני משפחתי יש מה להציע. באו, התכבדו, והשאירו אותנו להתגרד עד זוב דם.

בסיכום - תורידו לי שנתיים שלוש מהחיים.

•  "הכל הכל, אני יכול, כי זה החופש הגדוהוהול..."

מישהו באמת צריך שאני אפרט?

זה פחות או יותר מה שנדלה מזיכרוני המתכווץ.

בטח יש עוד מליון דברים ששכחתי, ומִסָאגות מַלאות בכל ענייני טרדות היומיום נמנעתי בכוונה, גם אם הן חלק בלתי נפרד. בשביל מה? לא התראינו מזמן, למה נעכיר את חדוות הפגישה?