Twenty Four Seven

יא אלל'ה לא להאמין אבל זה באמת קורה. שוב.

בדיוק לפני שנתיים הייתי באותה סיטואציה, והיום, היא חוזרת הגברת, עם שינוי באדרת.

שנתיים בדיוק עברו מאז הקיץ ההוא שלא ידענו אם בסוף נזכה לעלות לאוויר. ועלינו. ואיך שהיה שווה.

למרות שמפעולותיי בחודש האחרון, ניתן היה להסיק על היערכות כלשהיא (כי אני - רק יודעת נוסעים, מתחילה לקנן, ועכשיו ארונות הבגדים בבית מסודרים להפליא וכן, יש במה להתקנא), אבל רק ביומיים האחרונים העניין קיבל צורה של ממש והתגבש לי בראש לכדי משהוא אמיתי שאכן קורה, וסוף סוף אני מתחילה להבין.

נוסעים!

ויש לזה ריח של חדש באנגלית. של בית, של גנים, בתי ספר, קניות בסופר, כבישים, שופינג, טיולים, בילויים, אנשים.

יש לזה ריח של חוויה.

וכל הזמן אני שבה ומזכירה לעצמי שאת כל החששות (המטופשים בדיעבד) מהנסיעה הקודמת אין צורך לשחזר, שהרי יכולתי לנפנף אותם במחי יד מראש כבר אז.

שהילדים שלי אלופים ושיחקו אותה והסתגלו ונהנו, ושיכולתי לחסוך לעצמי הרבה שעות חרדה ולהרוויח הרבה שעות שינה אם רק הייתי יודעת את זה מראש.

אז עכשיו אני יודעת.

ומחליטה להאמין בהם ובעצמינו ולוותר לעצמי על תענוג הפחדים, וזה די עובד.

ומתחייך לי הלב מכל אלה שתגובותיהם לגבי הנסיעה נזעמות ומתנגדות בתוקף עז (החל מ'אוי לאאאא!!!' ועד קללות וגידופים), ושאינם מוכנים לשחרר אותי שוב לחצי שנה. יוצא שזה הפרגון הכי גדול...

זה קורה ממש תכף וכרגיל אין מנוס ואין זמן.

טונות של ביורוקרטיה, טפסים, מיילים מנומסים באמריקאית (שזה אנגלית עם תוספות), החלטות, התלבטויות התרגשות וציפייה.

ומתחילים להפרד.

וטפו טפו שרק ילך הפעם יותר בקלות עם כל העניינים הטכניים ולא הכל בשעה שאחרי הדקה התשעים.

ושניסע ונחזור בשלום.

ושיהיה טוב לפחות כמו בפעם שעברה.

ואם יותר לא נתווכח, מבטיחים.

לילה טוב.

הייתי ירושלמית בת ארבע עשרה, הוא קיבוצניק בן שלושים ושש, והתאהבתי.

ראיתי אותו בחתונה, ותוך דקה ורבע נפלתי ברשת. אז עוד לא הבנתי שהנה עכשיו אני בדיוק מתחילה להבין, כמה אהבה זה כואב.

שום דבר לא שינה את העובדה שהייתי כל כולי שלו.

לא הידיעה שאין לו מושג קלוש מי אני, או איך הלב שלי נמעך. לא ההכרה שאני אחת מאלף. לא ההבנה שאני ממש חסרת כל קשר למציאות. הייתי מאוהבת ומוכנה לתפוס איתו ראש על הבאר, להתמסר בכל רגע נתון, רק שיבוא כזה רגע.

הוא כבש אותי עם כמויות של רגש, כשרון, כריזמה וסקס אפיל.

הוא הרס אותי.

ורדפתי אחריו לכל מקום. צפון, דרום, מזרח ומערב. ידעתי שיש לי סיכוי לראות אותו (במיטבו, תמיד במיטבו), ושם הייתי. ככה ארבע שנים של תיכון, ועוד שתיים וחצי של צבא.

מתוגברת בחבר'ה, גיטרות (חייב גיטרות), שרוו'אלים ושאר מיני סמרטוטים וכמה קופסאות סיגריות. בטרמפים, בשקי שינה, עם כסף, בלי כסף, מה זה בכלל משנה איך, העיקר להגיע.

כולם אהבו אותו, אי אפשר היה שלא, אצלי זה קצת גבל בשריטה שהלמה את הגיל.

טיפסנו בשבילו על גדרות, התחמקנו מציפורני החוק, שיכללנו שיטות כמו שרק חבורת תפרנים מכורים יכולה, מדי פעם גם רכשנו כרטיסים כמו ילדים טובים (תלוי אם היינו בדיוק עם כסף או בלי כסף), ילדים של החיים.

לא פספסתי אף הופעה, זינקתי על במות - הצלחתי לגעת לרגע אל החלום - ונהדפתי משם על ידי מאבטחים קשוחים מסורגי שרירים והדוקי חולצות, צעקתי שרתי ועניתי עם שאר המשוגעים לדבר, הכרתי את כל הטקסים, את כל הביצועים, ידעתי את כל המילים. אפילו עשיתי עבודת חקר לצורך איתור צלם העיתונות, שהצלחתי להידחף לו לפריימ בדיוק כשהוא הקליק את הקלוז אפ הבא לעיתון (בטח הצלחתי, מה לא ברור)...

הייתי גרופי של האיש עם הקול הצרוד והגיטרה האדומה שריגש לי את הטיפש עשרה.

הספרינגסטין המקומי.

אחר כך בא המיתון, כן, היו לנו תחנות בזמן. בשנות השמונים פרחנו, בעשור העוקב, קצת התרחקנו. ככה וככה.

נרגעתי. אולי קצת התבגרתי. פתאום האש כבתה. כבר לא קפץ לי הלב כמו אז, בחתונה הלבנה.

בעשור השלישי של הרומן האמיתי, אני משיבה לו חסד נעורים.

עם השנים השירים מקבלים רבדים נוספים, מוסיפים עוד חותמת איכותית לעומק ולכשרון.

כשהלכנו לפני כמה שנים לראות את 'יציאה' - גיטרה וקלידים ומי צריך יותר  - הוא לקח אותי שוב לטיול ביפו, הוא שוב לא ידע איך לומר לי, הוא שוב הזמין אותי רק לרקוד, הוא שוב היה בתוך עצמו.

קסם בלתי מתפוגג.

ואהבה, אפשר לבחון במבט קצת יותר אובייקטיבי, רק כשזוכים לקצת פרספקטיבה.

ראיתי אותו אתמול בערב, מארח את 'היהודים'. אין דברים כאלה.

שילוב קטלני, התאמה מושלמת, אליפות.

עדיין מכתירה אותו למרות שיכולתי לזהות את סימני הגיל.

המילים (איזה מילים...) כבר לא שוטפות באותו הקצב, כאילו קצת 'דיליי', שאחת שטחנה שעות של פלייליסט אישי - בהן הוא שר כאילו רק בשבילה - יכולה לזהות.

אבל הקול...

הקמטים.

אבל העיניים...

"תראה אותו, הבנאדם תכף בן שבעים ועדיין סקסי בטירוף!" אני אומרת בעיניים בורקות לאחראי שמחייך אלי ומבין, ששבתי לרגע להיות בת שש עשרה. חזרתי אל אהבת נעורי.

ואני בהחלט יכולה לטפוח לעצמי על השכם, לפחות בגלגול הזה. כבר מגיל צעיר ידעתי לזהות משהוא טוב (מה טוב, משובח!), שנשאר, ומשתדרג, שצולח את מבחן הזמן, את שכבות הגיל, ואת הלב שלי.

שאפו שלום, הצלחת לעשות לי דז'ה וו,  כמה זה טוב ששוב באת הביתה, מקווה שלעולם לא, תעזוב אותי עוד...

שלך,

הבת של הגנן.

בשלב זה של חיי, אני יכולה להבין - לצערי וגם לשמחתי - כי את המתרחש בנפשם של אחרים, כמו גם בנפשנו הפרטית שלנו, אל לנו לשפוט בחומרה.

יש כמה תכונות 'בילד אין' שאני משתדלת להוריד להן ת'ראש, שינוחו קצת, ואם אפשר - שיכנסו לשנת חורף נצחית.

ברור לי שכן מותר לי לפשפש, לבדוק, לחפור, לנסות לקבל, להחליט להתנגד, אבל שיפוטיות רעילה מקומה מחוץ לתחום.

וזה מסובך העניין הזה.

בין אם נרצה ואם לא - בעולם שכולו תחרותיות, השגיות, דרבון בלתי מתפשר להצלחה ולשלמות, שלובים בסטנדרטים אישיים וחברתיים - אנחנו נמצאים כל הזמן על סקאלת המשווים / מושווים, דיינים ונאשמים.

והחיים, יש להם דינאמיקה משלהם.

החיים לוקחים אותנו למחוזות חדשים, לעיתים חיוביים מאד ולעיתים קצת פחות.

ובמקומות אלה אנו מפתיעים את עצמנו בהתנהלות שלא הייתה ממש מוכרת לנו עד לאותו הרגע.

אנחנו ממציאים את עצמינו בכל פעם מחדש.

יוצרים הצלחה, ממנפים כישרון, משדרגים מקוריות, נוסקים אל על. ולפעמים גם מועדים, נקלעים לסיטואציות בלתי שגרתיות, נכנעים לפורענות היצרים והרגשות. מגלים שגם המקומות אותם חשבנו לבטוחים ביותר עמוק בתוכנו, גם שם הלוחות הטקטוניים עלולים לשחרר לחץ ולהרעיד את פני הקרקע.

ואני, בכל התנסות ראשונית שכזו, הטומנת היכרות עם מה שלא הזדמן בדרכי עד כה, משתדלת להסיר את גלימת השופט, או לפחות להבהיר לה ת'צבע, ולנצל את המעמד דווקא כדי להבחין בצוהר החדש שנפתח עבורי להכרות שלי איתי עצמי. ומשם להמשיך.

ואת כל זה צריך לעשות בזהירות, מבלי לפגוע בי, או באחרים.

כמה עבודה...

יש כנראה דברים חזקים מאיתנו, מאמות המידה, מהאמונות, מהערכים ומהדפוסים עליהם גדלנו, ומאלה שיצרנו וביססנו לעצמינו ברבות השנים.

וצריך ללמוד להוריד מדי פעם את הכפפות, לנהוג בעצמינו במידה של עדינות, להפסיק להיות המבקרים הכי קשוחים שלנו. ואולי אפילו - גוד פורביד - לפרגן לעצמינו.

קיימות בעולם ששת אלפים ושמונה מאות שפות ידועות, כל אחת נהגית אחרת, נשמעת אחרת, מתנגנת אחרת, ובכל זאת, את מה שמרגישים, מרגישים בכל השפות אותו דבר...

אל לנו לשפוט - פעם רק ידעתי את זה, היום אני כבר מבינה.

*     *    *

תו השעה...(אין עליו, שלום האגדי)

(יפעת, עכשיו תורך....)

טוב זה לא שיש לי על מה לכתוב, ואולי זה בעצם כי יש לי יותר מדי על מה לכתוב, אבל הצורך לרענון ולפתיחת דף חדש, חזק מהבלבלה, ועל כן אני יורדת מהגדר ממש ברגעים אלה, ומרעננת.

סערות טבען להירגע, ואפילו איתני הטבע יודעים לנוח לפעמים, וככה אני מקווה שקורה פה ומסביב וכאן ועכשיו.

לפעמים הגולל נסתם מעצמו, לפעמים צריך לעזור לו.

אולי הייתה זו מערכת היחסים בין הגלקסיות, ואולי התרחשויות החיים בלי קשר לכלום. בסופו של יום, טלטלות רגשיות ואפס אנד דאונס מרחיקים מן השגרה הברוכה, ואני רוצה שגרה.

אז הנה, שגרה.

ברוכה.

וקצת שקט.

וככה אני מאחלת לכל יקיריי ויקירותיי, במיוחד לאלה הזקוקים להם בימים אלה קצת יותר מתמיד.

And that is from the bottom of my heart.

ועכשיו אחזור לי לספר שהתחלתי (כן כן, סוף סוף התחלתי...) שבדיוק - כמה מקרי - עוסק בים, בסערותיו, בימאיו, בגאות ובשפל, ובאהבה.

לילה טוב.

"לפעמים השמש זכר, לפעמים נקבה,
לפעמים אנחנו שניים, לפעמים יותר מרבבה.
לפעמים אינני יודע מי יחזיק אותנו ביד,
אבל דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד."