Twenty Four Seven

רגע לפני שמתיישנת לנו השנה, קחו רגע ותנו לה כבוד.

כבוד למי שהייתם, לאהבה שקיבלתם ולזו שהענקתם,

לחוויות שהעשירו אתכם, לאכזבות שחיזקו אתכם,

להצלחות שליוו אתכם, לכישלונות שלימדו אתכם,

לגילויים שהסעירו אתכם, לרעיונות שפעפעו בכם,

לחלומות שהגשמתם ולאלה עליהם אתם שומרים לשנה הבאה...

תנו כבוד, קחו נשימה עמוקה והתחילו את השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, בצעד אחד ברגל ימין. צעד אחד קטן, בדרך למסע גדול ומרתק של שנה שלמה וחדשה הממתינה לנו ממש מעבר לחצות.

שתהא זו שנה ברוכה, מוצלחת ושופעת.

תודה שהצטרפתם אלי, תודה שאתם מלווים אותי, מאחלת לכם את כל הטוב שרק אפשר,

ותעשו טובה, אל תפסיקו לקרוא, לקרוא, לקרוא!

שלכם באהבה גדולה

Ok5

פעם זה היה יום כיף, האחד במאי.

בכלל קראנו לו 'האחד במאיה', (ותמיד הייתה איזו מאיה בסביבה שלא ממש חיבבה את החיבור), לבשנו כסות פועלית בדמות חולצה כחולה שזורה בסרט האדום, היו תמיד הסעות לתל אביב, צעדנו ברחובותיה מבסוטים, צחקנו, שרנו, אכלנו ארטיק, עישנו סיגריה, ועוד קיבלנו הסעה חזרה לירושלים.  יום כיף.

לא יודעת מה באשר לאחרים, אותי לא ממש עניין את מי אני מייצגת ולמען או נגד מי אני מפגינה נוכחות. רדוד? אולי. הייתי בת חמש עשרה, ושש עשרה ושבע עשרה, היו חבר'ה, היה יום פסטיבל, והיה ברור לכולם שכולם באים.

עכשיו אני נזכרת איך הזדעזעתי כשסיפרה לי פעם בחורה דתייה שעבדה איתי, שלעוללים הדוסים ארוכי הפאות, מחלקים סוכריות וממתקים בתמורה לתפילות ולמזמורים, ואיזה ילד לא אוהב ממתקים...

יש הבדל? לא בטוח, גם לי נתנו 'סוכריות' והפכתי לאחת מההמון. בטח קידמתי פוליטית מישהו, או משהו.

אז נכון שבמבחן התוצאה אמנם לא הפכתי לחברה בנאציונאל השני, ונכון שהפנקס האדום מאז ומתמיד עורר בי תגובות של שור זועם, ובכל זאת - קיבלתי בפרצוף מדינה עם הסתדרות שיכולה להוריד לה ת'שלטר לפי גחמותיה האישיות, קיבלתי ועדי עובדים שפלים ומושחתים (ויצא לי להכיר מקרוב, דוחה, נשבעת לכם), שהדבר האחרון שבאמת מטריד אותם הוא רווחת העובד או תנאיו. בעצם תלוי באילו עובדים מדובר. כי אם מכלילים גם אותם בקטגוריה, אז אוהו איך שהם דואגים לעובדים. בטח דואגים. לוחמי צדק למען טובות הנאה אישיות, משרות ומינויים. לעצמם.

סוציאליזם.

ובכל זאת, האחד במאיה, שאתעלם?

אם כך, לכבוד מאיה והיום החגיגי חרגתי ממנהגי וטיגנתי שניצלים!

אני!

עמדתי לטגן!

כל יושבי הבית מודעים לעובדה שאם לא האחראי (איזה מזל שמישהו בבית הזה אוהב את המטבח) - אף אחד לא יזכה פה למנה עתירת קלוריות שרויית שמן, ולא, לא  מטעמי הבריאות הידועים, רק מטעמי בריאות הנפש. שלי. לעמוד לטגן, נו באמת...

אז הנה, שמישהו יגיד לי שלא נהגתי בסולידריות, שלא התאחדתי עם פועלי כל העולם.

(בינינו, כל יום חדש הוא יום פועלים נוסף בחיי,  אבל היום לגמרי התעליתי על עצמי).

ועכשיו אני רוצה לשמוע את כולכם (וזה ממש מתאים לשניצלים...) -

הם תמיד היו שם. סביבי.

הייתי מוקפת בהם. מאז שאני זוכרת את עצמי נמשכתי אליהם בטירוף.

הם גרמו לי להתרגש, לדמוע, להתאהב, להתגעגע.

בבית או בכל מקום אחר, בילויים יומיים, ליליים, עד השעות הקטנות של הלילה, ועד שנסגרו לי העיניים.

הם הותירו בי זיכרונות, הרחיבו את אופקיי, הציגו בפני פרשנויות שונות, פרסו בפני את נבכי נפשם, גרמו  לי להבין.

ובכל מפגש שכזה, כל אחד מהם, הפך גם להיות גם קצת שלי.

הם חלק בלתי נפרד ממני, כולם.

והם מלווים אותי היום יותר מתמיד, בחיי הפרטיים, בחיי המקצועיים, בחיי בכלל. 

הספרים לא שינו את חיי בנקודה זו או אחרת בלבד, הספרים עיצבו אותם.

וכל אחד ואחד מאלה איתם ביליתי שעה או ימים שלימים, הם אני.

אחרי דפדוף במוסף 'זמנים מודרניים' וזעזוע המח שחטפתי בעקבות ההכרות שערכה לי אחת הכתבות, עם עולם חגיגות ימי הולדת לגיל שנה (שנה!) הנערכות בקנה מידה 'חתונתי' - ותאמינו לי, הספיקו לי רק הכותרות, לא התאמצתי יותר מדי -  אחרי כל זה, נקרתה בדרכי כתבה אחרת. לגמרי אחרת.

לנוכח הבשורה הקשה העולה מדפי העיתון העוסק בחגיגות לעוללים - כולם בוכים שאין, ואת מה שיש (למשל - שלושים אלף שקלים), בוחרים להוציא על יומולדת לגיל שנה - הכתבה האחרת, שכותרתה ('אל תשכח מי אוהב אותך') אומרת הכל, איזנה אותי משהו. הזכירה לי שעדיין יש איזה קול שפוי בעולם. שאני לא הנורמלית היחידה שחושבת שקרנבל ברזילאי בגן אירועים לכבוד הפעוט המלכותי, זה שגוי, קלוקל, ראוותני, חסר כל ערך חיובי ממשי, בקיצור, אנטי חינוכי בעליל.

ואני דווקא בעד חגיגות.

כשמלאו לנסיכה מספר אחת שנה, הוזמנה כל המשפחה הקרובה לביתנו הקט, ועל השולחן הוגשו מטעמים תוצרת בית, והיו ברכות שנכתבו מעומק הלב (מילים השמורות אתנו עד היום, ולתמיד) ועוגה ומתנות, ושירי יומולדת, ושמחה גדולה בלב, סיבה טובה לכינוס משפחתי חגיגי ולכמה תמונות למזכרת.

וגם ארבעת אחיה שבאו אחריה קיבלו וימשיכו לקבל תשומת לב ראויה ומשמחת.

חיינו ראויים לשמחות זה ברור.

מכאן ועד הפקות ענק? יצירת כאלה סטנדרטים וגירויים מטורפים מגיל כל כך צעיר, לא ישאירו להם יותר מדי אופציות מגוונות בעתיד. הרי מפעם לפעם התקן ישודרג, זה ברור, ובגיל שתיים עשרה - אחרי שבגיל שמונה כבר עשו באנג'י ובגיל עשר הטיסו כדור פורח עם עוד ארבעים חברים - סקס סמים ווידאו טייפ בהחלט יכולים להפוך לאופציה לגיטימית.

כדאי לקרוא, להחזיר את הרגליים אל הקרקע, להיזכר במה שבאמת חשוב.

ולפני כן, נגיד עכשיו, ממש ברגע זה  - לנסות להיזכר רגע, באיזה אושר מהילדות.

מה עלה לכם ראשון לראש? אני ראיתי הופעה שעשינו, כל הבנות בשכונה, מול כל ההורים, אצלנו בבית, בסלון שאולתר לבימת הופעות, עליה הצגנו את כל הרפרטואר האירוויזיוני בג'יבריש. ג'יבריש באנגלית, בגרמנית, בצרפתית, תלוי בשיר  ('טי וורה, טי ווה, לה קונטרה' - לא המילים אחת לאחת?).

לא הלכנו לאולפן הקלטות, לא היה לנו מאיפה להוריד את המילים המדויקות, בטוח זייפנו, ובגדי ההופעה נשלפו סביר להניח - מהארון של אמא או מארגז התחפושות.

אף זכורה לי תקרית מהאירוע. לאחת מהכוכבות הנולדות (אחותי?) שהלכה יחפה נכנסה סיכה לרגל! דרמה, תודו.

לדעתי הייתי מהקטנות שבעיקר הסתובבו לזמרות המקצועיות בין הרגליים ויכול להיות שאף לא הורשיתי להשתתף בכל הביצועים אבל זו הייתה שבת 'טו ריממבר'.

אחר כך נזכרתי בעוגת הרולדה של אמא שלי (רולדות היו להיט). בנסיעות השבועיות לים המלח עם הסירים של ארוחת הצהריים ביום ששי מיד אחרי בית ספר. באימא שלי מאפרת אותי לפורים. בשלג עם אחי הקטן. כאלה.

אין לי ממש זיכרונות גרנדיוזיים, אבל כן זוכרת את אבא שלי שר לנו 'שני אורות בליל' תוך כדי נהיגה ברכב בלתי ממוזג של שנות השבעים, כשאימא ושתי בנות מצטרפות אליו (לשירה, לא לנהיגה).

הזיכרון הזה ממלא אותי חם וערגה שאי אפשר לייצר אחרת.

וכאלה אני רוצה שיהיו לילדים שלי.

וכשבבית משתולל ההומור וכל השכנים שומעים את כולם מתגלגלים מצחוק (כן כן, לא רק צועקים פה), כשכולנו מתפעלים ממרגליות פיהם, כשעוקבים ביחד אחרי העלים החדשים שהנביט האבוקדו עם הגפרורים שעל השיש, כשאנחנו מספרים סיפורים על הילדות שלנו והם מרותקים, כשאני כותבת משהו אוהב על שקית הסנדוויץ' של בית ספר, כשאנחנו משתפים כמה פתטיים יצאנו בהזדמנות זו אחרת, כשאנחנו שומעים מוסיקה ביחד, כשאני מכינה איתם עוגה, כשאני מחבקת ומנשקת עד שלא נשאר להם אוויר ומגלה להם באוזן בסודי סודות כמה הם מיוחדים ומדהימים. הכי מכולם.

ברגעים שכאלה, כשאני רואה להם את הברק של העיניים, אני עוצרת רגע ומדמיינת איך בזה הרגע נוצר במוחם זיכרון נוסף 'של בית', ומתפללת שברבות הימים, מראה, ריח, צליל או כל דבר אחר, יעלו בהם את הרגעים האלה, ימרחו להם איזה חיוך נעים על הפנים, וימלאו אותם בגעגוע.

עכשיו אתם רשאים לעבור לכתבה ואל תשכחו מי אוהב אתכם.

לא.

אף פעם לא הייתי איזו גרופי מטורפת של תיסלם, גם לא כשזה היה נורא במוֹדַה (ככה אמרו פעם - 'מודה').

בימי בית הספר היסודי, כשכולם צווחו במלחמת ההופעות בין תיסלם לבנזין, אני חלמתי על גידי גוב.

'גידי קוף', הקניטו אותי בבית כחלק מההומור הפנימי המובן רק לנו, ואני לא ויתרתי.

ידעתי את כל מילות כוורת - גזוז - דודה מתוך שינה, את כל שירי קריירת הסולו. הקלטות נשחקו עד דק בטייפ השחור והבלתי אלגנטי של פעם, הקיר שליד המיטה צופה טאפֶּט גזרי עיתונים בסלוטייפ, ותמונות בשחור לבן גידרו את לילותיי.

בתיכון עשיתי הסבה לשלום, ('שלום, הי שלום חנוך'...), וניהלתי מערכת הערצה יציבה ומרשימה בת שנים ארוכות, על הרומן כבר סופר ולא לשם כך נתכנסנו.

בימינו העליזים בלוס אנג'לס של תחילת שנות התשעים, חברי תיסלם הגיעו לשמח את קהילת היורדים, דפקו הופעה מהסרטים (כיאה להאנגר - מרחק שתי פסיעות מהוליווד), ואנחנו היינו כל כך שיכורים, שהיינו בטוחים שמינימום 'גאנס אנד רוזס' מנגנים לנו באופן מיוחד.

את יזהר אשדות באופן אישי ורב פעמי החזירה רוֹי לחיי.

הנסיעות המשותפות מלשכת המנכ"ל הביתה - כשאני בהריון ראשון ומתקדם, מתה לפיפי ותקועה בפקקים הירושלמים - העלו לא אחת את ויכוח ה'מה נשמע עכשיו'.

רוֹי התעקשה על יזהר.

בהתחלה הרמתי גבה ספק תוהה ספק מתנגדת ('מה יזהר עכשיו???').

הפעם הייתה זו רוֹי שלא ויתרה ואט אט, מזיכרון ילדות עמום - רקמה שוב המוסיקה תווים ומילים, והתאהבתי.

מאז שמעתי אותו בלי שאף אחד יכריח אותי, וראינו אותו  בלייב על הבמה (עם רוי - כמתבקש) ב'חאן' הירושלמי, ובמהלך השנים שוב עם תיסלם פה ושם, והערב, אחחחח, הערב ראינו אותו שוב.

"מה תאמרי אם פתאום אחייך
ואקח את ידך
ולסרט נלך.."

כשבדרך חזרה הביתה לא בא לך לשמוע שום דבר אחר, מלבד הדיסק של זה שהרגע העניק לך את נשמתו בעטיפה של מתנה, אתה יודע שהיית בהופעה מ ע ו ל ה. נקודה.

העיבודים המופלאים שיכללו ושידרגו את השירים המושלמים, כמו פתחו עוד דלת קסמים, ועוד אחת, לתוך מבוכי השיר על קיומם לא ידעת.

זאפה תל-אביב, קהל מעולה, סאונד משובח ותאורה קולעת, שילוב מדויק והרמוני בין צליל למילה, בין רוק למוסיקה אירית מגניבה בטירוף, טקסטים איכותיים, סט נגנים מצוין וצוף ההורס, מי צריך יותר תגידו לי...

יש שעות בהן החיים יפים אלי יותר.

שהאושר שורה בן באופן תמציתי.

הערב היו לי כמה שעות שכאלה.

תודה לאלוהי המוזיקה על שהענקת לנו יוצרים ברוכים בכזה כשרון, בכזאת יצירתיות.

והפרחים - לרוֹי.

לילה טוב.

אני מתה על סיכומים.

סיכומים עושים לי סדר. סיכומים מארגנים לי את כל ערימת החוויות והאינפורמציה שאני אוגרת ביומיום, מסדרים לי אותם במגירות הנכונות, מפזרים גיבובים, מפוגגים עננים, מבהירים תובנות.

תנו לי סיכומי שנה (עברית / לועזית - עדיף גם וגם) בכל תחום, הגישו לי אותם ערוכים היטב, ואני שותה בצמא כל מילה.

בעוד שלושה ימים מסתיימת שנה ומתחילה חדשה, ומבחינתי הסיכום הראוי הוא דווקא סיכום עשור.

לפני עשר שנים סטטוס לא היה מושג ברשת, ואף אחד לא חשב שצריך להקליק עליו 'לייק'.

לפני עשר שנים היה לי סטטוס אחר.

טרדותיי מן הסתם הסתכמו בטיפשויות השגרה, ואני 'אהבתי', גם אם לא לחצתי על שום עכבר.

הייתי אם לשני זאטוטים מקסימים אותם גידלנו באהבה גדולה, האחראי ואני, היה לי מקום עבודה קבוע שלא סבלתי (ואם לדייק - בו סבלתי בכל רגע נתון), חיינו זרמו על מי מנוחות, וכל זה היה רגע או שניים לפני שההוא עם הקלשון ביצע את זממו. לפני שהפכתי לאחות שכולה.

ואת אותם רגעים גודשים זיכרונות נצורים של פעם אחרונה.

חנוכה אחרון, יומולדת אחרון, טלפון אחרון, שיר חדש אחרון - מליון סיבות לחייך במאה אחוז, מבלי להיתקע עם הראש בקיר התזכורת הכאובה, שיש לי סיבה שלא.

נהרות של מים - צלולים פחות ולאט לאט קצת יותר - זרמו בקיומינו מאז. אז באיזה תחום להתמקד?

דומה שכל נושא בו אבחר לגעת, תמיד יאסוף אותי אל אותה נקודה.

כי לפני עשור בדיוק, הייתי אני והייתי אחרת.

הייתי רגע לפני שהגיח הבנזונה עם הקלשון.

ונראה שכל מה שאני וכל מי שאני היום, כל הווייתי, כל הפעלים היוצאים לטוב ולרע, כולם תוצרת מאד מקומית, של רגע אחד שחור משחור באותו פברואר אלפיים ואחת.

כל מה שאני, כל מי שאני.

אי אפשר ולא צריך ואפילו ממש לא הוגן שלא לחבר בין הדברים.

כי אותם זאטוטים בני השלוש והשש של תחילת העשור תכף חוגגים בר מצווה וסוויט סיקסטין, ומאז הם כבר לא רק שניים, הם כבר חמישה, ואיך אפשר שלא לחבר.

והיה בו בעשור הפרטי הזה שלי, כל מה שהיה בי קודם, רק הרבה יותר.

כי היו לי את כל הסיבות הכי טובות, ומאותו רגע  גם הכי דפוקות, למלא את תפקידי מול הוריי ביתר נאמנות - מסירות - כבוד - הערצה, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי דבקתי בזוגיות והזוגיות דבקה בי, ואפשרה לי מקום לצער - לאבל - לשמחה - לדמעות - לשיגיונות, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי דבקתי בחברות והחברות דבקה בי והכילה ועטפה וגוננה ואיך אפשר שלא לחבר.

כי גיליתי את הכוח ואת האהבה שבקבוצת תמיכה שם הרווחתי חברות אמת והבנה, שם צמחה בי סקרנות לעולם מקצועי חדש ועזבתי מקום עבודה ובחרתי בדרך חדשה ממלאה ומספקת, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי מערכות יחסים עם העולם צמחו, אחרות התפוררו, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי חזרתי לכתוב ולמדתי איך להקל על עצמי, ולעיתים - למרות שזה נורא כאב - איך לא לוותר לעצמי, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי המצאתי לעצמי סימנים וקיבלתי מסרים ואיך אפשר שלא לחבר.

אי אפשר.

הכל קשור ומתחבר וכמו בפתרון מבוכים שנסיכה מספר שלוש שלי כל כך אוהבת לעשות, העכבר, באיזו דרך שלא ילך, תמיד יגיע לאותה גבינה.

זאת הגבינה שלי, ושאף אחד לא יזיז לי אותה גם אם לפעמים היא לגמרי חמוצה, כי בעשור הזה בעיקר למדתי איך להשלים ולקבל - אפילו אם זה לגמרי לא מקובל עלי, ובאמת שאני לא יכולה שלא לחבר.

ידענו אש ידענו רעם

ואהבה בת עשרים...

הכרנו עוד בימי התום, דרך חצרות בתים משותפות, כיתות מקבילות, אופניים ו'צופים'.

יחד עברנו מחאקי לחולצה הכחולה,

יחד חגגנו את אש הנעורים,

יחד צלחנו את הימים במדים,

יחד עיצבנו ובנינו את עתידנו במסלולים מקבילים ומשתלבים באיזון לא רע בכלל.

יחד עברנו ארצות וימים, טעמנו חיים אחרים.

בדרך הוספנו דעת, אהבה, וגם כמה (נגיד, חמישה) ילדים.

ושוב ארצות, וימים, וימים אחרים.

והגענו עד הלום, עדיין חברים טובים, זה יפה אני חושבת.

ורק שתדע לך שרוב הזמן אני באמת מאד מרוצה ממך (בשארית הנותרת - לעיתים רחוקות אמנם - אתה יכול להיות קצת פחות מעצבן...:)

בסך הכל הכולל, בחרתי מצויין, ממש הצליח לי.

כל-כך הרבה שירים כאילו נכתבו עלינו. ולמענינו.

אם עד עכשיו היה ככה,

בטח יש למה לצפות...

תודה לך אחראי יקר שלי על עשרים ושש שנות חברות, מתוכן ח"י שנים (בדיוק היום) מאז נתנו לנו חותמת ברבנות.

תודה לך על שאתה עדיין מצחיק אותי.

שסלחת איפה שהיה צריך.

שאתה מתאמץ למעני.

שאתה מקשיב למילים.

שאתה כזה, כי כזה אני אוהבת.

מאד אוהבת.

חיבוקים ונשיקות (אפילו שאני מצוננת, ומעקצץ לי בגרון וצפוי לך שבוע קיטורים אותו - לטובתך - תקבל באהבה).

הקיבוץ היה תמיד חלק מחיי.

הקיבוץ שתמיד המתין לי במרומי הגליל העליון, היה אטרקטיבי עבורי כילדה ואף לימד אותי לעיתים קינאה מהי.

הביקורים המשפחתיים מספר פעמים בשנה תמיד עוררו בי שמחה רבה.

הנסיעה מירושלים הייתה ארוכה,  ועל כן כללה שתי עצירות קבועות. האחת ב'מפגש הבקעה' והשנייה כמובן בכנרת. אם שוב היה לי פיפי אז אחת נוספת גם 'באקליפטוסים', שם נחרטה אבידת אחד מזוג הסנדלים הצהובים והחדשים שלי ובעקבותיה הַגַעָתי לקיבוץ חצי יחפה - כסיפור משפחתי לדורות. 'הסנדל הבודד לכנסת' - נקבע ברוח התקופה שמו של הסיפור בעודו מתהווה.

ובקיבוץ, כמו בלונה פארק - שלל בלתי נדלה  של אפשרויות מופלאות עמד בפנינו. חדר האוכל, אופניים בשבילים, פינת החי, בתי הילדים, הבריכה, והכי שווה היה 'ללכת לפרות ולסוסים'. אם הרווחנו מדי פעם גם רכיבה בכלל הרגשנו ששיחקנו אותה.

אז, שום דבר לא נראה לי מוזר - אדרבא, בתי הילדים היו מבחינתי שוס. הייתי ילדה שגדלה בבית אחד עם שני הורים שתמיד טיפלו בה. מעולם לא עצרתי לחשוב איך בדיוק מרגיש תינוק בוכה באמצע הלילה, כשאמא שלו ישנה בבית אחר.

מאוחר יותר, היציאה לגרעין נח"ל הפכה את הקיבוץ לבית זמני, ואפשרה לי לחוות את החוויה מהמקום האולטימטיבי - עשרים וארבע שעות ביממה של נעורים, עצמאות, וחבר'ה.

כך גם יצא לי להתוודע לכל המתרחש מאחורי הקלעים בפלמ"ח המודרני.

סידור העבודה הרב מעמדי, הרכילויות, המטבח, התקציב בכלבו, הפריצות לאקונומיה, באמת רק נשאר שאת התרנגולות נסחב ישר מהלול...

היו לנו ערכים והפגנו אותם בעוז כשלילה אחד למשל, יצרנו מסכו"ם חדר - האוכל דגם ענק של סמל הנח"ל.

דאגנו גם להשכלה. היינו שותפים לניסויים מדעיים חמים. לפני כן למשל לא ידעתי שאם מערבבים (לא לשכוח לנער חזק) סוכרזית בבקבוק החרדל, מניחים אותו על שולחנם של סועדים אחרים באלגנטיות ועוזבים (מיד!) את המקום, אלה הנשארים מאחור זוכים למיני פיצוץ בעל נסורת גרעינית צהובה. בלילה היינו מקפיצים טקילות, ביום את החרדל.

היינו גרעין נח"ל שהתגבש, ובזבזנו לא מעט זמן על שטויות -  אסיפות, מזכירות, החלטות שלא תמיד התקבלו ברוב נחת ואף גרמו לפילוגים ולפיצוצים שונים.

היו מלא צחוקים, מוזיקה, והווי פנימי חי ותוסס ללא הרף.

אנשים נשארו כי היה להם כיף, אנשים עזבו כי נשבר להם.

אני נשארתי. היה לי כיף.

לכן, למרות הכתיבה הנקודתית, התיעודית מדי, עמוסת הפרטים והדמויות - כבר בהתחלה, ידעתי שאני ממשיכה לקרוא את 'הביתה', בשל החיבור האישי שלי לנושא, ולאו דווקא בשל הכתיבה.

אבל נתתי צ'אנס.

במהלך הקריאה הצלחתי להישאב פנימה, ולקראת הסוף החלטתי שיש בספר הזה משהוא שגורם להמשיך לקרוא ואף היה לי חבל שתכף נגמר, ובכל זאת, עושה רושם כי המשיכה לספר לא הייתה בשל הסיפור עצמו (מה גם שעדיין לא השתגעתי על סגנון הכתיבה, אם כי הצלחתי להסתגל).

הדמויות המתחלפות ללא הרף בלבלו לי כהוגן את הזיכרון, ובשלב מסויים היו 'מיני סיפורים' שלא ממש התעקשתי לשייך לדמויות אותן אני כבר אמורה להכיר ולזהות.

דז'ה וו מלווה בחיוך העלה בי סיפור ה'אסיפה' בה דנו בעניין הקצבת הסיגריות, אפילו שבספר הוא התרחש כמה עשורים לפני שהוא קרה באמת, אצלנו.

החלק החזק ביותר בספר מגיע לקראת הסוף, שם סוף - סוף שמעתי את ענברי מדבר מהבטן, ומביא את הסיפור האמיתי שלו. את אמירתם האישית של בני דורו ואת אופן חווייתם את חיי הקיבוץ.

זהו חלק נוגע ומרגש ואם היה מצליח ענברי לכתוב את הספר כולו באופן שכזה, היה ללא ספק מקבל ממני חמישה כוכבים.

היום במבט לאחור לגמרי ברור לי שלא הייתי מוותרת על הילדות העירונית שלי, הייתי משאירה אותה בדיוק כמו שהייתה, לו ניתנה הבחירה בידי. עם השנים גם הסתבר לי כי חיינו - ילדי העיר - נראו לילדי הקיבוץ אטרקטיביים לא פחות מאיך ששלהם נראו לנו.

כנראה אין לדעת הדשא של מי באמת ירוק יותר, מה שבטוח, כבודה של חוויית הקיבוץ במקומה מונח.

יא אלל'ה לא להאמין אבל זה באמת קורה. שוב.

בדיוק לפני שנתיים הייתי באותה סיטואציה, והיום, היא חוזרת הגברת, עם שינוי באדרת.

שנתיים בדיוק עברו מאז הקיץ ההוא שלא ידענו אם בסוף נזכה לעלות לאוויר. ועלינו. ואיך שהיה שווה.

למרות שמפעולותיי בחודש האחרון, ניתן היה להסיק על היערכות כלשהיא (כי אני - רק יודעת נוסעים, מתחילה לקנן, ועכשיו ארונות הבגדים בבית מסודרים להפליא וכן, יש במה להתקנא), אבל רק ביומיים האחרונים העניין קיבל צורה של ממש והתגבש לי בראש לכדי משהוא אמיתי שאכן קורה, וסוף סוף אני מתחילה להבין.

נוסעים!

ויש לזה ריח של חדש באנגלית. של בית, של גנים, בתי ספר, קניות בסופר, כבישים, שופינג, טיולים, בילויים, אנשים.

יש לזה ריח של חוויה.

וכל הזמן אני שבה ומזכירה לעצמי שאת כל החששות (המטופשים בדיעבד) מהנסיעה הקודמת אין צורך לשחזר, שהרי יכולתי לנפנף אותם במחי יד מראש כבר אז.

שהילדים שלי אלופים ושיחקו אותה והסתגלו ונהנו, ושיכולתי לחסוך לעצמי הרבה שעות חרדה ולהרוויח הרבה שעות שינה אם רק הייתי יודעת את זה מראש.

אז עכשיו אני יודעת.

ומחליטה להאמין בהם ובעצמינו ולוותר לעצמי על תענוג הפחדים, וזה די עובד.

ומתחייך לי הלב מכל אלה שתגובותיהם לגבי הנסיעה נזעמות ומתנגדות בתוקף עז (החל מ'אוי לאאאא!!!' ועד קללות וגידופים), ושאינם מוכנים לשחרר אותי שוב לחצי שנה. יוצא שזה הפרגון הכי גדול...

זה קורה ממש תכף וכרגיל אין מנוס ואין זמן.

טונות של ביורוקרטיה, טפסים, מיילים מנומסים באמריקאית (שזה אנגלית עם תוספות), החלטות, התלבטויות התרגשות וציפייה.

ומתחילים להפרד.

וטפו טפו שרק ילך הפעם יותר בקלות עם כל העניינים הטכניים ולא הכל בשעה שאחרי הדקה התשעים.

ושניסע ונחזור בשלום.

ושיהיה טוב לפחות כמו בפעם שעברה.

ואם יותר לא נתווכח, מבטיחים.

לילה טוב.

הייתי ירושלמית בת ארבע עשרה, הוא קיבוצניק בן שלושים ושש, והתאהבתי.

ראיתי אותו בחתונה, ותוך דקה ורבע נפלתי ברשת. אז עוד לא הבנתי שהנה עכשיו אני בדיוק מתחילה להבין, כמה אהבה זה כואב.

שום דבר לא שינה את העובדה שהייתי כל כולי שלו.

לא הידיעה שאין לו מושג קלוש מי אני, או איך הלב שלי נמעך. לא ההכרה שאני אחת מאלף. לא ההבנה שאני ממש חסרת כל קשר למציאות. הייתי מאוהבת ומוכנה לתפוס איתו ראש על הבאר, להתמסר בכל רגע נתון, רק שיבוא כזה רגע.

הוא כבש אותי עם כמויות של רגש, כשרון, כריזמה וסקס אפיל.

הוא הרס אותי.

ורדפתי אחריו לכל מקום. צפון, דרום, מזרח ומערב. ידעתי שיש לי סיכוי לראות אותו (במיטבו, תמיד במיטבו), ושם הייתי. ככה ארבע שנים של תיכון, ועוד שתיים וחצי של צבא.

מתוגברת בחבר'ה, גיטרות (חייב גיטרות), שרוו'אלים ושאר מיני סמרטוטים וכמה קופסאות סיגריות. בטרמפים, בשקי שינה, עם כסף, בלי כסף, מה זה בכלל משנה איך, העיקר להגיע.

כולם אהבו אותו, אי אפשר היה שלא, אצלי זה קצת גבל בשריטה שהלמה את הגיל.

טיפסנו בשבילו על גדרות, התחמקנו מציפורני החוק, שיכללנו שיטות כמו שרק חבורת תפרנים מכורים יכולה, מדי פעם גם רכשנו כרטיסים כמו ילדים טובים (תלוי אם היינו בדיוק עם כסף או בלי כסף), ילדים של החיים.

לא פספסתי אף הופעה, זינקתי על במות - הצלחתי לגעת לרגע אל החלום - ונהדפתי משם על ידי מאבטחים קשוחים מסורגי שרירים והדוקי חולצות, צעקתי שרתי ועניתי עם שאר המשוגעים לדבר, הכרתי את כל הטקסים, את כל הביצועים, ידעתי את כל המילים. אפילו עשיתי עבודת חקר לצורך איתור צלם העיתונות, שהצלחתי להידחף לו לפריימ בדיוק כשהוא הקליק את הקלוז אפ הבא לעיתון (בטח הצלחתי, מה לא ברור)...

הייתי גרופי של האיש עם הקול הצרוד והגיטרה האדומה שריגש לי את הטיפש עשרה.

הספרינגסטין המקומי.

אחר כך בא המיתון, כן, היו לנו תחנות בזמן. בשנות השמונים פרחנו, בעשור העוקב, קצת התרחקנו. ככה וככה.

נרגעתי. אולי קצת התבגרתי. פתאום האש כבתה. כבר לא קפץ לי הלב כמו אז, בחתונה הלבנה.

בעשור השלישי של הרומן האמיתי, אני משיבה לו חסד נעורים.

עם השנים השירים מקבלים רבדים נוספים, מוסיפים עוד חותמת איכותית לעומק ולכשרון.

כשהלכנו לפני כמה שנים לראות את 'יציאה' - גיטרה וקלידים ומי צריך יותר  - הוא לקח אותי שוב לטיול ביפו, הוא שוב לא ידע איך לומר לי, הוא שוב הזמין אותי רק לרקוד, הוא שוב היה בתוך עצמו.

קסם בלתי מתפוגג.

ואהבה, אפשר לבחון במבט קצת יותר אובייקטיבי, רק כשזוכים לקצת פרספקטיבה.

ראיתי אותו אתמול בערב, מארח את 'היהודים'. אין דברים כאלה.

שילוב קטלני, התאמה מושלמת, אליפות.

עדיין מכתירה אותו למרות שיכולתי לזהות את סימני הגיל.

המילים (איזה מילים...) כבר לא שוטפות באותו הקצב, כאילו קצת 'דיליי', שאחת שטחנה שעות של פלייליסט אישי - בהן הוא שר כאילו רק בשבילה - יכולה לזהות.

אבל הקול...

הקמטים.

אבל העיניים...

"תראה אותו, הבנאדם תכף בן שבעים ועדיין סקסי בטירוף!" אני אומרת בעיניים בורקות לאחראי שמחייך אלי ומבין, ששבתי לרגע להיות בת שש עשרה. חזרתי אל אהבת נעורי.

ואני בהחלט יכולה לטפוח לעצמי על השכם, לפחות בגלגול הזה. כבר מגיל צעיר ידעתי לזהות משהוא טוב (מה טוב, משובח!), שנשאר, ומשתדרג, שצולח את מבחן הזמן, את שכבות הגיל, ואת הלב שלי.

שאפו שלום, הצלחת לעשות לי דז'ה וו,  כמה זה טוב ששוב באת הביתה, מקווה שלעולם לא, תעזוב אותי עוד...

שלך,

הבת של הגנן.