Twenty Four Seven

היום, לפני מאה שלושים ותשע שנים, נולד
האיש שהמציא את שירי הילדים בשפה העברית, האיש שחידש וחידד ועשה ים של כבוד לשפה העברית.
האיש שעל סיגריה  אמר - "בצד אחד אש, בצד
שני טיפש ובאמצע  עשב יבש", וכשבפסח ראה
מצות עם מי סודה כינה אותם "לחם צר ומים לחץ".

כן, גם חוש הומור היה לו חוץ מכישרון.

בלי ששמנו לב, מינקותנו הוא מלווה אותנו.
המשורר הלאומי היצירתי, היצרי והנועז שלנו. 

טובי המלחינים, טובי המבצעים הכי עדכניים,
כמה שירי אהבה.  

בילדותינו היו אלה שירי אהבה נפלאים על
ציפורים ופרפרים, וכשבגרנו גילינו את  שירי
האהבה לאהובות, לעם היהודי, ולמכורה, שעליה חלם ובה לא נולד. שם פתאום גילינו
את הצד המתייסר, הכמה, החושק.

תחלקו עלי, תגידו שאתם לא מתחברים לסגנון
הארכאי, שהשפה לא תמיד ממש ברורה, הגלותיות, וכל המלעיל והמלרע, תגידו מה שתגידו, הצלחה
נמדדת במבחן הזמן, ועם אחת כזאת - לא מתווכחים. נקודה.

הרי רק הבוקר בהגיענו לגן, הראתה
לי נסיכה מספר ארבע את החוברת עם השירים של 
"אמא איך מתחילים את השם שלו?", השירים שבסופו של דבר כל פעוט ארצישראלי
(שלא למד בבית שמש) מדקלם.

לא יודעת למה אבל עם כל העולם המטורף הזה
שקורה לנו יום יום, מרגיע אותי לדעת שיש גם פינות של שפיות שעדיין יש לנו כבוד לתרבות
שלנו, וחוץ מזה ביאליק הוא סיפור של תקווה.  

היתום האוקראיני שגדל בבית רבני, שפרץ
את גבולות השכלתו אל מעבר לדלת אמותיו המוכרות והמגוננות,  שבדרך לקח חלק בגדולי האירועים של ההיסטוריה, שסיים
את חייו כתל-אביבי ברנז'אי של שנות השלושים של המאה הקודמת, כשבחבר'ה שלו ש"י
עגנון ונחום גוטמן. האיש ששילב בין יהדות לציונות והוכיח שאפשר גם וגם, ושזה לא סותר. 

האיש שכתב וכתב וכתב. 

היום יום הולדתו.

מרתק!

לכל אורכו מרתק.

גם אם חלוקות הדעות על האדם, אין מקום לחלוק על כוחות הנפש שלו ועל פועלו.

קצת היסטוריה, קצת פוליטיקה, קצת רכילות, הרבה פטריוטיות  והצצה רצינית אל מאחורי הקלעים.

הכל יש בספר הזה, כתיבה טובה, פשטות, הומור, עצב, תקווה, כאב, נחישות, רגישות, והרבה אהבה וכבוד של בן לאביו.

רעיון הכתיבה 'בשם' הופכת את הספר למיוחד עוד יותר. בסגנון שכזה, פשוט מאד ליפול למלכודת היומרנות, הגאווה והשחצנות, ואילו לפיד הבן עושה  לאביו שירות מצוין, שומר על איזון והתחושה היא כי הדברים מובאים כהווייתם.

אני כבר לקראת הסוף אבל יכולתי להמליץ החל מהעמוד הראשון... 

לא.

אף פעם לא הייתי איזו גרופי מטורפת של תיסלם, גם לא כשזה היה נורא במוֹדַה (ככה אמרו פעם - 'מודה').

בימי בית הספר היסודי, כשכולם צווחו במלחמת ההופעות בין תיסלם לבנזין, אני חלמתי על גידי גוב.

'גידי קוף', הקניטו אותי בבית כחלק מההומור הפנימי המובן רק לנו, ואני לא ויתרתי.

ידעתי את כל מילות כוורת - גזוז - דודה מתוך שינה, את כל שירי קריירת הסולו. הקלטות נשחקו עד דק בטייפ השחור והבלתי אלגנטי של פעם, הקיר שליד המיטה צופה טאפֶּט גזרי עיתונים בסלוטייפ, ותמונות בשחור לבן גידרו את לילותיי.

בתיכון עשיתי הסבה לשלום, ('שלום, הי שלום חנוך'...), וניהלתי מערכת הערצה יציבה ומרשימה בת שנים ארוכות, על הרומן כבר סופר ולא לשם כך נתכנסנו.

בימינו העליזים בלוס אנג'לס של תחילת שנות התשעים, חברי תיסלם הגיעו לשמח את קהילת היורדים, דפקו הופעה מהסרטים (כיאה להאנגר - מרחק שתי פסיעות מהוליווד), ואנחנו היינו כל כך שיכורים, שהיינו בטוחים שמינימום 'גאנס אנד רוזס' מנגנים לנו באופן מיוחד.

את יזהר אשדות באופן אישי ורב פעמי החזירה רוֹי לחיי.

הנסיעות המשותפות מלשכת המנכ"ל הביתה - כשאני בהריון ראשון ומתקדם, מתה לפיפי ותקועה בפקקים הירושלמים - העלו לא אחת את ויכוח ה'מה נשמע עכשיו'.

רוֹי התעקשה על יזהר.

בהתחלה הרמתי גבה ספק תוהה ספק מתנגדת ('מה יזהר עכשיו???').

הפעם הייתה זו רוֹי שלא ויתרה ואט אט, מזיכרון ילדות עמום - רקמה שוב המוסיקה תווים ומילים, והתאהבתי.

מאז שמעתי אותו בלי שאף אחד יכריח אותי, וראינו אותו  בלייב על הבמה (עם רוי - כמתבקש) ב'חאן' הירושלמי, ובמהלך השנים שוב עם תיסלם פה ושם, והערב, אחחחח, הערב ראינו אותו שוב.

"מה תאמרי אם פתאום אחייך
ואקח את ידך
ולסרט נלך.."

כשבדרך חזרה הביתה לא בא לך לשמוע שום דבר אחר, מלבד הדיסק של זה שהרגע העניק לך את נשמתו בעטיפה של מתנה, אתה יודע שהיית בהופעה מ ע ו ל ה. נקודה.

העיבודים המופלאים שיכללו ושידרגו את השירים המושלמים, כמו פתחו עוד דלת קסמים, ועוד אחת, לתוך מבוכי השיר על קיומם לא ידעת.

זאפה תל-אביב, קהל מעולה, סאונד משובח ותאורה קולעת, שילוב מדויק והרמוני בין צליל למילה, בין רוק למוסיקה אירית מגניבה בטירוף, טקסטים איכותיים, סט נגנים מצוין וצוף ההורס, מי צריך יותר תגידו לי...

יש שעות בהן החיים יפים אלי יותר.

שהאושר שורה בן באופן תמציתי.

הערב היו לי כמה שעות שכאלה.

תודה לאלוהי המוזיקה על שהענקת לנו יוצרים ברוכים בכזה כשרון, בכזאת יצירתיות.

והפרחים - לרוֹי.

לילה טוב.

הקיבוץ היה תמיד חלק מחיי.

הקיבוץ שתמיד המתין לי במרומי הגליל העליון, היה אטרקטיבי עבורי כילדה ואף לימד אותי לעיתים קינאה מהי.

הביקורים המשפחתיים מספר פעמים בשנה תמיד עוררו בי שמחה רבה.

הנסיעה מירושלים הייתה ארוכה,  ועל כן כללה שתי עצירות קבועות. האחת ב'מפגש הבקעה' והשנייה כמובן בכנרת. אם שוב היה לי פיפי אז אחת נוספת גם 'באקליפטוסים', שם נחרטה אבידת אחד מזוג הסנדלים הצהובים והחדשים שלי ובעקבותיה הַגַעָתי לקיבוץ חצי יחפה - כסיפור משפחתי לדורות. 'הסנדל הבודד לכנסת' - נקבע ברוח התקופה שמו של הסיפור בעודו מתהווה.

ובקיבוץ, כמו בלונה פארק - שלל בלתי נדלה  של אפשרויות מופלאות עמד בפנינו. חדר האוכל, אופניים בשבילים, פינת החי, בתי הילדים, הבריכה, והכי שווה היה 'ללכת לפרות ולסוסים'. אם הרווחנו מדי פעם גם רכיבה בכלל הרגשנו ששיחקנו אותה.

אז, שום דבר לא נראה לי מוזר - אדרבא, בתי הילדים היו מבחינתי שוס. הייתי ילדה שגדלה בבית אחד עם שני הורים שתמיד טיפלו בה. מעולם לא עצרתי לחשוב איך בדיוק מרגיש תינוק בוכה באמצע הלילה, כשאמא שלו ישנה בבית אחר.

מאוחר יותר, היציאה לגרעין נח"ל הפכה את הקיבוץ לבית זמני, ואפשרה לי לחוות את החוויה מהמקום האולטימטיבי - עשרים וארבע שעות ביממה של נעורים, עצמאות, וחבר'ה.

כך גם יצא לי להתוודע לכל המתרחש מאחורי הקלעים בפלמ"ח המודרני.

סידור העבודה הרב מעמדי, הרכילויות, המטבח, התקציב בכלבו, הפריצות לאקונומיה, באמת רק נשאר שאת התרנגולות נסחב ישר מהלול...

היו לנו ערכים והפגנו אותם בעוז כשלילה אחד למשל, יצרנו מסכו"ם חדר - האוכל דגם ענק של סמל הנח"ל.

דאגנו גם להשכלה. היינו שותפים לניסויים מדעיים חמים. לפני כן למשל לא ידעתי שאם מערבבים (לא לשכוח לנער חזק) סוכרזית בבקבוק החרדל, מניחים אותו על שולחנם של סועדים אחרים באלגנטיות ועוזבים (מיד!) את המקום, אלה הנשארים מאחור זוכים למיני פיצוץ בעל נסורת גרעינית צהובה. בלילה היינו מקפיצים טקילות, ביום את החרדל.

היינו גרעין נח"ל שהתגבש, ובזבזנו לא מעט זמן על שטויות -  אסיפות, מזכירות, החלטות שלא תמיד התקבלו ברוב נחת ואף גרמו לפילוגים ולפיצוצים שונים.

היו מלא צחוקים, מוזיקה, והווי פנימי חי ותוסס ללא הרף.

אנשים נשארו כי היה להם כיף, אנשים עזבו כי נשבר להם.

אני נשארתי. היה לי כיף.

לכן, למרות הכתיבה הנקודתית, התיעודית מדי, עמוסת הפרטים והדמויות - כבר בהתחלה, ידעתי שאני ממשיכה לקרוא את 'הביתה', בשל החיבור האישי שלי לנושא, ולאו דווקא בשל הכתיבה.

אבל נתתי צ'אנס.

במהלך הקריאה הצלחתי להישאב פנימה, ולקראת הסוף החלטתי שיש בספר הזה משהוא שגורם להמשיך לקרוא ואף היה לי חבל שתכף נגמר, ובכל זאת, עושה רושם כי המשיכה לספר לא הייתה בשל הסיפור עצמו (מה גם שעדיין לא השתגעתי על סגנון הכתיבה, אם כי הצלחתי להסתגל).

הדמויות המתחלפות ללא הרף בלבלו לי כהוגן את הזיכרון, ובשלב מסויים היו 'מיני סיפורים' שלא ממש התעקשתי לשייך לדמויות אותן אני כבר אמורה להכיר ולזהות.

דז'ה וו מלווה בחיוך העלה בי סיפור ה'אסיפה' בה דנו בעניין הקצבת הסיגריות, אפילו שבספר הוא התרחש כמה עשורים לפני שהוא קרה באמת, אצלנו.

החלק החזק ביותר בספר מגיע לקראת הסוף, שם סוף - סוף שמעתי את ענברי מדבר מהבטן, ומביא את הסיפור האמיתי שלו. את אמירתם האישית של בני דורו ואת אופן חווייתם את חיי הקיבוץ.

זהו חלק נוגע ומרגש ואם היה מצליח ענברי לכתוב את הספר כולו באופן שכזה, היה ללא ספק מקבל ממני חמישה כוכבים.

היום במבט לאחור לגמרי ברור לי שלא הייתי מוותרת על הילדות העירונית שלי, הייתי משאירה אותה בדיוק כמו שהייתה, לו ניתנה הבחירה בידי. עם השנים גם הסתבר לי כי חיינו - ילדי העיר - נראו לילדי הקיבוץ אטרקטיביים לא פחות מאיך ששלהם נראו לנו.

כנראה אין לדעת הדשא של מי באמת ירוק יותר, מה שבטוח, כבודה של חוויית הקיבוץ במקומה מונח.

ההתחלה הייתה קשה.

הכתיבה הארכאית והתרגום הראוי לשדרוג הצריכו קצת מאמץ בהתחלה, מה גם שהעלילה נרקמת כל כך בזהירות, שבתחילה כלום עוד לא ברור, מי הוא מי ומה טיב ופשר היחסים בין הדמויות התמוהות אליהן נחשפתי.

ככה עברו עלי שלושה פרקים ראשונים.

ברגע שהסיפור האפל, הקודר, המותח והסוחף, התחיל לקבל צבע, צורה ופנים, כבר אי אפשר היה להפסיק.

באיזו גאונות מסתבכים ההקשרים המשפחתיים ומותירים את כל הדמויות המונעות על ידי רגשות אהבה / שנאה / נקם כה קיצוניים (ובאותנטיות לרוח התקופה), כבולות זו לזו לעולם.

ההקבלות בין הסיפורים באות לידי ביטוי ועם זאת לכל התרחשות האופי הפרטי שלה.

מעגלים נפתחים ונסגרים באופן מופתי ומפתיע ואין רגע דל.

ככל שנתגלו לי יותר פרטים, כך חשתי יותר צורך לחזור להתחלה ולקרוא אותה מחדש.

כשסיימתי  את הפרק השלושים הצלחתי (בקושי רב) לעצור את סחף הקריאה, לקחתי ברייק ושבתי לקרוא את שלושת הפרקים הראשונים שוב. עשיתי לי סדר ודילגתי בחזרה לפרק שלושים ואחת.

(בסוף המהדורה שקראתי ישנו ניתוח של היצירה שנכתב בידי ג'ויס קרול אוטס, ובשלב מסוים היא מציינת כי זהו בדיוק התהליך העובר על מרבית הקוראים בספר).

אעיז ואומר כי למרות האפליה הברורה לחלוטין בין המגדרים ומעמדן הנחות בבהירות של הנשים בסיפור, חשתי בהנץ פמיניזם ובתעוזתן של הדמויות הנשיות, עד שלעיתים חרדתי לגורלן כשעברו את הגבול יתר על המידה.

הספר מעורר באופן מדהים קשת כה רחבה של רגשות כלפי הדמויות השונות בסיפור, ועברתי בין אמפתיה לשנאה תהומית כלפיהן לא פעם.

אמילי ברונטה כנראה בטוב ליבה, בכישרונה העצום ובחוכמתה הרבה, בחרה לסיים את הסיפור המטלטל באופן המאפשר לנשום מעט לרווחה, ומבחינתי העניין ראוי להוקרה.

ההתחלה הייתה קשה ובכל זאת כנראה שמצאתי בספר הזה מספיק סיבות טובות להתגבר על הקושי ולקבל תמורה מלאה שגרמה לי להמשיך בנשימה עצורה עד הסוף.
חבל שנגמר...:(

חוויית הקריאה הייתה נפלאה, מומלץ וכדאי.

הייתי ירושלמית בת ארבע עשרה, הוא קיבוצניק בן שלושים ושש, והתאהבתי.

ראיתי אותו בחתונה, ותוך דקה ורבע נפלתי ברשת. אז עוד לא הבנתי שהנה עכשיו אני בדיוק מתחילה להבין, כמה אהבה זה כואב.

שום דבר לא שינה את העובדה שהייתי כל כולי שלו.

לא הידיעה שאין לו מושג קלוש מי אני, או איך הלב שלי נמעך. לא ההכרה שאני אחת מאלף. לא ההבנה שאני ממש חסרת כל קשר למציאות. הייתי מאוהבת ומוכנה לתפוס איתו ראש על הבאר, להתמסר בכל רגע נתון, רק שיבוא כזה רגע.

הוא כבש אותי עם כמויות של רגש, כשרון, כריזמה וסקס אפיל.

הוא הרס אותי.

ורדפתי אחריו לכל מקום. צפון, דרום, מזרח ומערב. ידעתי שיש לי סיכוי לראות אותו (במיטבו, תמיד במיטבו), ושם הייתי. ככה ארבע שנים של תיכון, ועוד שתיים וחצי של צבא.

מתוגברת בחבר'ה, גיטרות (חייב גיטרות), שרוו'אלים ושאר מיני סמרטוטים וכמה קופסאות סיגריות. בטרמפים, בשקי שינה, עם כסף, בלי כסף, מה זה בכלל משנה איך, העיקר להגיע.

כולם אהבו אותו, אי אפשר היה שלא, אצלי זה קצת גבל בשריטה שהלמה את הגיל.

טיפסנו בשבילו על גדרות, התחמקנו מציפורני החוק, שיכללנו שיטות כמו שרק חבורת תפרנים מכורים יכולה, מדי פעם גם רכשנו כרטיסים כמו ילדים טובים (תלוי אם היינו בדיוק עם כסף או בלי כסף), ילדים של החיים.

לא פספסתי אף הופעה, זינקתי על במות - הצלחתי לגעת לרגע אל החלום - ונהדפתי משם על ידי מאבטחים קשוחים מסורגי שרירים והדוקי חולצות, צעקתי שרתי ועניתי עם שאר המשוגעים לדבר, הכרתי את כל הטקסים, את כל הביצועים, ידעתי את כל המילים. אפילו עשיתי עבודת חקר לצורך איתור צלם העיתונות, שהצלחתי להידחף לו לפריימ בדיוק כשהוא הקליק את הקלוז אפ הבא לעיתון (בטח הצלחתי, מה לא ברור)...

הייתי גרופי של האיש עם הקול הצרוד והגיטרה האדומה שריגש לי את הטיפש עשרה.

הספרינגסטין המקומי.

אחר כך בא המיתון, כן, היו לנו תחנות בזמן. בשנות השמונים פרחנו, בעשור העוקב, קצת התרחקנו. ככה וככה.

נרגעתי. אולי קצת התבגרתי. פתאום האש כבתה. כבר לא קפץ לי הלב כמו אז, בחתונה הלבנה.

בעשור השלישי של הרומן האמיתי, אני משיבה לו חסד נעורים.

עם השנים השירים מקבלים רבדים נוספים, מוסיפים עוד חותמת איכותית לעומק ולכשרון.

כשהלכנו לפני כמה שנים לראות את 'יציאה' - גיטרה וקלידים ומי צריך יותר  - הוא לקח אותי שוב לטיול ביפו, הוא שוב לא ידע איך לומר לי, הוא שוב הזמין אותי רק לרקוד, הוא שוב היה בתוך עצמו.

קסם בלתי מתפוגג.

ואהבה, אפשר לבחון במבט קצת יותר אובייקטיבי, רק כשזוכים לקצת פרספקטיבה.

ראיתי אותו אתמול בערב, מארח את 'היהודים'. אין דברים כאלה.

שילוב קטלני, התאמה מושלמת, אליפות.

עדיין מכתירה אותו למרות שיכולתי לזהות את סימני הגיל.

המילים (איזה מילים...) כבר לא שוטפות באותו הקצב, כאילו קצת 'דיליי', שאחת שטחנה שעות של פלייליסט אישי - בהן הוא שר כאילו רק בשבילה - יכולה לזהות.

אבל הקול...

הקמטים.

אבל העיניים...

"תראה אותו, הבנאדם תכף בן שבעים ועדיין סקסי בטירוף!" אני אומרת בעיניים בורקות לאחראי שמחייך אלי ומבין, ששבתי לרגע להיות בת שש עשרה. חזרתי אל אהבת נעורי.

ואני בהחלט יכולה לטפוח לעצמי על השכם, לפחות בגלגול הזה. כבר מגיל צעיר ידעתי לזהות משהוא טוב (מה טוב, משובח!), שנשאר, ומשתדרג, שצולח את מבחן הזמן, את שכבות הגיל, ואת הלב שלי.

שאפו שלום, הצלחת לעשות לי דז'ה וו,  כמה זה טוב ששוב באת הביתה, מקווה שלעולם לא, תעזוב אותי עוד...

שלך,

הבת של הגנן.