שלום זרים גמורים, 

שנים שלא כתבתי. ליטרלי, שנים.  

בפעם האחרונה שכתבתי סיפרתי על זה השנון, השונה, שאני חושבת שיהיה בעלי, שמגיע בעוד מעט לארץ, וזה היה בסוף שנת 2013.

אז הוא הגיע לארץ, והוא אכן הפך לבעלי. האירוע התקיים לפני כחודש אי שם במרכז הארץ. היה שמח, ולא בקטע ים תיכוני. מיד לאחר מכן חזרנו להתגורר בגולה. ואל תשאלו מה קרה לי שם, הפכתי למורה. אני מלמדת הרבה באנגלית. אבל לא עברנו לארה"ב, אם תהיתם. דווקא הלכנו על אתגר. לגדול ממנו. אולי בשנה הבאה נעבור לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. 

אתמול לפני השינה הזכרתי לבעלי, בפעם המי יודע כמה, שידעתי שהוא יהיה בעלי עוד לפני שנחת בדירתי. זה משהו שכבר אמרתי לו בעבר, אבל אתמול פתחתי את הבלוג כדי לקרוא לו ממנו. בעצם ההוכחה הכתובה היחידה לדברים. להפתעתי זכרתי את פרטי ההתחברות. אפילו אני נדהמתי מהנחישות של רגשותי בטרם פגשתי את האיש. לאחר מכן המשכנו לשוט בנבכי חפירותי, הגענו עד שנת 2004, ובעלי היה משועשע מאוד מהדברים. אף אמר שכדאי להמשיך לכתוב. וזה אחד שלא אוהב בזבוז זמן.