אלרגיה

עבר הרבה מאוד זמן מאז הפעם האחרונה שעידכנתי.. אין סיבות פורמאליות לדבר.. [או.קיי, למען האמת, יש,

אבל איזה בלוגר רוצה לכתוב בבלוג שלו שהוא התעצל לכתוב בו במשך.. 7 חודשים ?!]

ישרא השתנה, בלי כל ספק.

אז אפשר לומר רשמית שחזרתי [] אם כי אני מאמינה שבזמן הקרוב לא אפרסם הרבה.

אני רוצה את לנצל את הזמן הזה בשביל לערוך שיפוץ קטן בבלוג [נו.. כבר 3 שנים.. גם לי מגיע מתישהו].

או.קיי.. א כמו שהבטחתי.. חזרתי עם ספר אחרי כ"כ הרבה זמן.

כמובן שקראתי המון ספרים במשך הזמן הזה שלא הייתי פה.. חלקם היו טובים יותר, חלקם פחות.

בכדי לפצות, אני אתמקד בפוסט הזה במספר ספרים שבאמת נהנתי מכל רגע של קריאה איתם, במקום להביא

ספר אחד כמו שאני בדר"כ עושה.

*חשוב לי לציין שלמספור אין שום ערך מבחינתי, הוא אקראי לגמרי ואין פה כוונה תחילה לדירוג מסוים.

אני בוחרת את הספרים באקראי ממה שאני נזכרת או סתם עולה לי לראש.

1. משחקו של המלאך - קרלוס רואיס סאפון

קצת קשה לי להיזכר בספר כיוון שעבר זמן רב כ"כ מאז שקראתי אותו, אבל אחד הדברים שזכורים לי בבירור

היא הכתיבה המופלאה שיש לסופר המדהים הזה. לא סתם התאהבתי בו כבר בספרו הראשון "צלה של הרוח",

יש לו משהו שגורם ללב שלי לרטוט בכל פעם שאני קוראת אותו. הוא כנה, ועם זאת, כתיבתו מבוססת ברובה

על פנטזיה, מה שנותן פאן בלתי נשכח לעלילות שהוא רוקם. לא יאמן עד לאן הסופר הזה יכול להפליג במחוזות

הדימיון.

לסיכום, מומלץ ביותר. נהנתי מכל רגע ל קריאה ולא יכולתי להניח את הספר מהיד [פיזית, לא יכולתי.]

אחד הדברים שיותר זכורים לי כשסיימתי את הספר הוא שהייתי מאוד מרוגשת וחיפשתי דרך ליצור קשר עם

הסופר איכשהו, ולו רק כדי לכתוב לו שהספר שלו הוא בין הספרים היותר טובים שקראתי.

זה היה כמובן לשווא... מצאתי דף שפתחו עליו בפייסבוק, אבל זה לא הוביל אותי לשום מקום. הייתי מאוד מאוכזבת

אחרי שלא מצאתי איך להביע בפניו כמה התלהבתי ואהבתי בו זמנית את ספרו השני.

2. הקתדרלה ליד הים - אילדפונסו פלקונס

ספר מעולה. יאמר לזכות הסופר הזה שהוא דיי אנונימי [לפחות מבחינתי] ועדיין הצליח להרשים אותי

על הפעם הראשונה. אני מאוד אוהבת סופרים שמתגלים מוכשרים כבר בספר הראשון שלהם, כי לדעתי

מי שיש לו כישרון כתיבה פשוט נולד עם זה.. וזה יכול להישמע פרימיטיבי, אבל כמו כל דבר -

זה או שיש לך את זה, או שלא. במקרה הזה, אין ספק שיש לו את זה.

ראיתי כבר כתיבה טובה יותר, אבל מה שתפס אותי היה בעיקר העלילה המרתקת שנמתחה לאורך

של לא פחות מ-653 עמודים [!] והחוויות המסעירות שקורות לדמויות הראשיות בספר [הו.. ארנאו].

מודה שאני קצת משוחדת, המליצו לי עליו כבר המון זמן ושמעתי ביקוות מצוינות, אז החלטתי לנסות גם.

מה גם שהספר הוא לא רק רומן מסעיר ומבטיח, הוא מהווה מקור אינפורמציה מהימן לגבי השלטון הפאודלי

בימי הביניים. לקחתי מהספר הזה כמה תובנות לחיים, בלי ספק בכך.

3. גן הקיץ - פאולינה סיימונס

מודה ומתוודה, יש לי קטע עם הסופרת הזאת. היא כ"כ מוכשרת וכבר בספר הראשון שלה "פרש הברוזה"

נפלתי אחריה שבי. הספר הזה היה קצת פחות מוצלח מקודמיו לטעמי, אבל ברור מאליו שספר לא נולד

בשביל שישוו אותו לאחרים בכדי לקבוע חד משמעית לגביו. כספר בזכות עצמו, הוא מכובד מאוד.

קשה לי שלא להביע את דעתי מבלי להימנע לגמרי מלהזכיר את ספריה הקודמים, בעיקר כי הם חלק

מהסדרה, אבל אני מניחה שלכל אחד יש את המעידות שלו.

בסה"כ נהנתי לקרוא, הוא זרם וריגש אותי קצת בין לבין.

4. מלאכים ושדים, הסמל האבוד - דן בראון

בניגוד למה שאמרתי לגבי הספר הקודם, בסדרת הספרים המבוססת על "צופן דה וינצ'י" המפורסם

פה זה בלתי ניתן למניעה לערוך השוואה.

דן בראון הוא סופר טוב, אני לא מפקפקת בזה, הוא אינטילגנט וכותב בצורה יסודית מעניינת

אבל הצרה בספרים שלו היא שלפעמים הוא מאריך יתר על המידה.

את "מלאכים ושדים" למשל מאוד נהנתי לקרוא, הוא מתח אותי עד הסוף והפקתי ממנו המון

דברים שגרמו לי להשכיל ולהרחיב את אופקיי, אבל לדעתי חלה ירידה משמעותית בכתיבה שלו

והן בפיתולי העלילה ב"סמל האבוד". יצא לי לזהות המון דברים מאולצים וחסרי פואנטה שהוא

מרחיב עליהם בספר ויגעתי עד שהגעתי לסוף המיוחל.

אני ממליצה על שניהם בעיקר בגלל שלדעתי לא לסיים סדרה זה פשע עקרוני, אבל ההמלצה שלי

מתייחסת בעיקר ל"מלאכים ושדים".

וזהו לבינתיים... נתראה בפוסט הבא :)