לאן החיים יובילו אותי הפעם?

שבתי לסורי?

שוב אני נהיית קצת מדוכדכת בגלל מאומה?

אני אומרת לכם, זה לא אני. זה ההורמונים שלי. כל אחד ואחד מהם פורט במיתרי העצבים שלי לאט לאט, כך שהעצבים רוטטים ומגבירים את הקצב...

השביזות הזאת תתפרץ אחרי ריב. ובכן, מה שקרה לי היום:

אחרי סוף שבוע ארוך אצל החבר וזה היה אחד הסופי שבוע, היה לי כל כך כיף שקשה לי לתאר... ובגלל הכל כך כיף, קמתי אצלו היום, מדוכדכת, כי הנה, עוד מעט והוא נגמר.

החלטתי ברכבת שאני לא יורדת באמצע אלא שאני ממשיכה איתו עד תל אביב, משם אני כבר אקח את הרכבת חזרה. הייתי שמחה, לפחות אני נוסעת איתו פי 3 יותר ממה שחשבתי.

והנה, הגענו לאוניברסיטה, והתעוררנו. הגענו לסבידור והתחבקנו, הגענו לשלום והתנשקנו וכשהגענו להגנה כבר היינו על הרגליים, עם חיוך עצוב. אני אוהבת את החיוכים שלו, אפילו את החיוך העצוב הזה. תמיד יש לו משהו בעיניים כשהוא מחייך ככה שאומר "הכל יהיה בסדר, מתוקה שלי."

הגעתי הביתה ומיד התקשרתי אל חברה. מכיוון שאני מכבדת את זכות הפרטיות שלה ומכיוון זה לא הבלוג שלה, אני לא אפרט מה היא ספרה לי, אבל חלק מהדברים היו עצובים. היה לי כל כך רע לשמוע אותם, ומצד שני היה לי כל כך חשוב להיות שם בשבילה, והיא אמרה לי דבר נורא מרגש בסוף השיחה, שאני חברה נורא טובה שלה. כל כך התרגשתי.

כשאמא שלי הגיעה הביתה היינו צריכות לדבר על מה שקרה בסוף שבוע. לא, לא "שיחה מביכה". הלוואי והיא הייתה מנהלת איתי את "השיחות המביכות" האלה... אלא באמת שיחה מביכה.

אמא שלי טוענת, כנראה שבצדק, שאני מתנחלת בבית של החבר שלי יותר מדי זמן ושאולי ההורים לא מרגישים לגמרי בנוח שאני נמצאת אצלהם בסופי השבוע. חוץ מזה, היא ביקשה ממני לחזור ביום שבת, מה שלא עשיתי, והימרתי את פיה- משהו שאני פשוט לא עושה. אולי עשיתי כמה דברים שהיא לא יודעת עליהם, אבל הם באמת בודדים. התגוננתי ואמרתי ששלושה לילות זה משהו חד פעמי, וניסיתי לגרום לה להבין איך הרגשתי אחרי חודש שלא ראיתי אותו. נראה שהיא הבינה.

הדבר הכי כאב לי, שהיא הציגה לי מאמר של מדדים "מתי מותר לטינאיג'רית שלך לישון עם החבר?" וכל המדדים לא התאימו למצב הנוכחי. המדדים האלו לא נגעו בכלל לרגשות הנערה, לבגרות של הנערה, אלא רק פרטים טכנים... שוליים.

כשכל כך כואב לי, אז הכאב שלי בא לידי צחוק עצוב עם גוש בגרון. זה לא קורה לי הרבה, אבל כשזה קורה לפעמים מתלווה גם בכי. 

הפעם רק עמדו לי דמעות בעיניים, לא בכיתי.

בנוסף לכל, יש את הדברים הרגילים שכל נער ונער ממוצע מתמודד עימם...

סוף החופשה- תחילת הבית ספר. אני לא אוהבת את הבית ספר שלי.

תיאוריה ושיעורי נהיגה.

עבודת קיץ באנגלית- שאני אפילו לא מוצאת אותה.

כסף- אמא שלי סיפקה לי 170 שקל לסוף שבוע+לשבוע הקרוב. אני כל כך אסירת תודה. הלוואי ויהיה לי יום אחד את האומץ להראות את הבלוג לאמא שלי. היא אוהבת איך שאני כותבת, היא ראתה כמה פעמים, למשל בבלוג של הפעילי התנועה הירוקה הצעירים. אבל עכשיו אני מרגישה רע עם עצמי שלקחתי את הכסף והמרתי את פיה.

שיהיה לכולנו שבוע טוב למרות הכל. תנצלו את החופשה כראוי. תעשו כל יום משהו שמועיל, משהו שמניע אותך.

נטע.