בלוג חד פעמי

באמת ובתמים.

כבר עברו שבועיים מאז שדיברנו על הרגשות שלי ועל כך שהוא.. לא.

כבר עברו שנה וחצי מאז שהתאהבתי בו וזה מתחיל לשחרר אותי לאט.

רציתי ולא רציתי את הקשר שלו. איתו.

איפשהו עמוק בפנים פשוט ידעתי שזה לא יקרה. it just wasn't meant to be.

ולאט השריטה הזו מתאחה. לאט אבל בטוח.

לפני כחודש, חברה טובה שלי ביקשה ממני רשות להתחיל איתו, כי ידעה שיש לי רגשות כלפיו. היא העמידה אותי במצב לא נעים והסכמתי. כי לא היה לי נעים. כל שאר הערב קינאתי בטירוף, הרגשתי בודדה. וכמה ימים אחרי זה דיברנו, הוא אמר שלא, קיבלתי את מה שאמר. זה הרי לגיטימי, לא? ימים ספורים אחר כך נודע לי שיש לו חברה וכעבור שבועים- חבר משותף ציין שהם נפרדו. החברה הטובה שהפעילה את קסמיה ניצחה והוא הפך להיות החבר שלה.

הוא סיפר לי את זה עכשיו. זה לא קשה לי. קצת מדכא האמת אבל לא בגללו. בגללה.

למה היא לא סיפרה? היא, שקרובה אליי יותר ממנו, שמכירה אותי, שיכולה לנחש שאקבל זאת בכיף, כי היא יודעת שאני נלחמת בו, בהתאהבות הזו, כבר זמן ממושך. זה כאב וזו אכזבה. ממנה. חשבתי שאנחנו חברות טובות ונוכחתי לדעת שלא. וזה באמת נורא מאכזב אותי.

כעת, אני קצת מבולבלת, כשאדבר עם החברה הכי טובה שלי בעולם (מישהי מהכיתה), אני מניחה שכבר אירגע במקצת. אז אני לבד עכשיו. כמו תמיד. קצת משוחררת, נותנת לעצמי להשתחרר גם במעשים, גם בהתנהגות. להיות קצת מתבגרת חסרת אחריות (אם כי מתבגרת בזקנתה), קלילות.

לילה דוב,

אני.