לא כמו כולם

נמאס לי להכשל. נמאס לי לגור עם המשפחה הזאת, שבמקום לנסות לעזור לי, ולהוציא אותי מהחרא שנכנסתי אליו, הם רק עוזרים לי להכנס יותר עמוק.

אז קל להגיד שהם רוצים בטובתי, והם מנסים לעזור לי.

אתם לא מכירים את המשפחה שלי. אין לכם מושג למה אמא שלי מסוגלת. אין לכם מושג איך אחות שלי יכולה לגרום לבן אדם להרגיש.

ועם משפחה כזאת, שבמקום לעזור ולתמוך, רק מכבידה, ומשחקת את תפקיד האויב שלך, עדיף להיות יתום.

זה נשמע קיצוני, וזה נשמע נורא.

אבל אם הייתם שומעים איך הם מדברים אליי, מה הם עושים לי.

אולי אני משחקת את תפקיד הקורבן, ואני לא לגרי תמימה,

אבל אני מאמינה שגם אם הייתי שוקלת 100 ק"ג, והייתי מרוצה צזה, זאת זכותי המלאה. ולאף בן אדם בעולם אין זכות לפגוע בי ולהגיד לי שאני צריכה לרדת במשקל.

אתמול היו פלשבאקים נוראיים, בחזרה לכל התקופה הזאת, שבה הייתי בסה"כ 3 ק"ג מעל מה שאני עכשיו, וכל לילה הייתי הולכת לישון עם דמעות בעיניים,

לא בגלל שלא אהבתי את איך שאני נראית, אלה בגלל שאמא שלי לא אהבה, ובגלל שכל הזמן היו לה הערות עוקצניות לגי מה שאני אוכלת, מה שאני צריכה לאכול ולא לאכול, כמה ספורט לעשות.

כל כך הרבה דמעות היו מעורבות בסיפור הזה, במשך שעות הייתי בוכה.

ואף אחד לא היה שומע, לאף אחד לא היה מושג מה עובר עליי.

הכי פוגע זה שברגע שאמא שלי גילתה שהתחלתי לצום, ושאני אוכלת פחות מ-300 קלוריות ביום, היא לא ניסתה לעצור אותי, היא עודדה אותי להמשיך.

עכשיו היא משחקת אותה אמא נחמדה, וקובעת לי תור למרפאה להפרעות אכילה, אחרי שהיא גרמה לכל זה להתחיל.

ואפילו אין לה רגשות אשם, היא לרגע לא חושבת שהיא אשמה בכל מה שהיה, בכל מה שקורה, היא חיה עם עצמה בשלום, והיא לא סובלת ומתחילה לבכות כל פעם כשהיא עוברת ליד המראה.