זאת שלא סגורה על עצמה.

האקסית רוצה אותי.

אני עדיין לא מאמינה. הלם.

הזוי אפילו.

האקסית רצתה שנחזור לדבר, אחרי שיזמתי את ניתוק הקשר בינינו בגלל שאני חלשה.

כל החודשיים שאנחנו לא מדברות היא קדחה לי שהיא רוצה שנחזור לדבר,

שאני חשובה לה ושהיא מתגעגעת.

כולם אמרו לי לא לעשות את זה. שטוב לי יותר בלעדייה. שאני בכלל לא צריכה את זה!

אחרי סירוב בחודשיים האחרונים אתמול היא ביקשה שוב שנחזור לדבר, והסכמתי.

לא יודעת למה.

אז חזרנו לדבר, ואני אדישה כמו שמעולם לא הייתי.

היא הבטיחה שהיא לא תפגע בי, שוב.

אין לי כוחות להתמודד עם פגיעה נוספת מהכיוון שלה, כך שזה עניין של חיים ומוות. סוג של.

אני בתקופה של חיפוש עצמי.

אני דלוקה על ההיא שציינתי בפוסטים האחרונים. המדהימה.

והיא בכלל לא בקטע. בכלל לא. לפחות לא נראה ככה.

פעם היא כן הייתה. אני יודעת. אבל אני מפגרת, כי לא "ניצלתי" את זה.

אני לא יודעת מה לעשות עם הקטע הזה. היא באמת מתאימה לי.

לאקסית אני כבר לא מרגישה כלום. רק קצת מתח כזה שנובע מחששות. כאילו עוד שנייה

היא תשלוף סכין ותדקור אותי. מטאפורית. שוב.

אמאל'ה.

אני לא יודעת להתמודד עם דברים.

ילדה קטנה שכמותי..

הדבר היחיד שאני יודעת לעשות זה פשוט להתכנס אל תוך עצמי, אולי להזיל דמעה או שתיים

מדיי פעם, לאות פריקה,

ואחר כך להמשיך לחייך כהרגלי, כאילו הכל בסדר.

אבל לא. הכל לא בסדר.

הכל רע. רע.

רע!

ועכשיו הכל גועש.

הכל מתפרץ מתוכי.

הכל מתפרץ בתוכי.

אני לא מרגישה טוב.