 כינוי:
בת: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2008
פרק 2
נפלתי ארצה. ניסיתי להזיז את ידיי ורגליי אך ללא הצלחה שני בנים מנעו ממני לזוז, שכבתי כמשותקת, מפוחדת ממה שעלול לקרות.
עצם העובדה שחצי בית הספר נכח באירוע לא ממש הפריעה לי, אבל העובדה שאיש מהם לא עזר לי, הפריעה לי מאוד.
"רצית מגש אוכל?" הבחור בתלבושת הלבנה שאל.
לא עניתי, כאילו שפתיי סירבו לנוע.
"ובכן אני אקבל את זה ככן" הוא אמר בקול מצחקק.
ראיתי את המגש העמוס עוזב את ידיו ונופל אט אט למטה..למטה..
'אחח הראש שלי'
'אה? מה זה המקום הזה?'
'איך הגעתי לכאן? מה קרה?'
'אהה כן, המנוול הזה הפיל את המגש שלו היישר על הפנים שלי, אני מרגישה כאילו פגעה בי לבנה'
ניסיתי להתרומם מן המיטה אך מיד נפלתי חזרה, כל החדר הסתחרר סביבי, הרגשתי חסרת אונים, דמעות עמדו לי בגרון, לא בגלל הכאב, אלא בגלל התסכול הרב שהרגשתי.
דלת החדר נפתחה, לחדר נכנסה אישה ממושקפת בחלוק לבן ושיער מפוזר-שחור, "אני רואה שסוף סוף פקחת את עינייך!" היא אמרה.
"איך את מרגישה?" היא שאלה.
"למען האמת אני לא בטוחה.." אמרתי בהיסוס.
"אחח הילד הזה, חושב שבגלל שההורים שלו תורמים לבית הספר המון כספים, הוא יכול לעשות כל דבר אשר יעלה בדעתו, כבר מזמן אמרתי שצריך להעיף אותו מבית הספר, אך פה כולם נשלטים על יד כסף" היא נאנחה.
היא המשיכה "בכל אופן טיפלתי בידך, עם תשימי לב, היא נחתכה משבריי כוס, ולגבי הראש שלך אני מאמינה שתוכלי לקום בקרוב, אני אתקשר להורים שלך ליידע אותם.."
"לא!! שלא תעזי להתקשר להורים שלי!" ניסיתי שוב לקום אך ללא הצלחה.
"אני לא רוצה להדאיג אותם, אני בסדר באמת" האמת היא שפשוט ידעתי שהם לא יגיעו, הם יישלחו את העוזרת או יגידו שיישלחו אותי חזרה הבייתה עם הנהג שישלחו.
האחות נשמעה לא משוכנעת במיוחד "בסדר אני לא אתקשר, בינתיים תנוחי, אני אחזור בעוד שעתיים, יש לי סידורים בעבור בית הספר, אינך מורשת לעזוב את החדר הזה עד שאחזור, זה מובן!" היא אמרה בקול תקיף.
"מובן.." אמרתי.
דלת החדר נסגרה ונשארתי לבד.
נשכבתי על הצד וניסיתי להשכיח את הכאב שקלח את ראשי כמקדחה, עברו מספר דקות ונרדמתי..
התעוררתי כשמולי קיר לבן, כאשר התסתובבתי נגלה אליי מראה שלא יתואר "אהההההההה" צעקתי בבהלה.
"מה אני כזה מכוער?" שאל הילד בתלבושת הלבנה שקודם לכן הפיל עליי את המגש.
"אני מאמין שלא הספקתי להציג את עצמי" הוא אמר, ואני נשארתי בהלם, מפוחדת מבלי לזוז.
"שמי הוא לנס, לנס בלום" הוא אמר בקול מלא חשיבות.
"צק צק צק צק אני רואה שהתחבושת שעל ידך אדומה, צריך להחליף אותה" הוא ציקצק בלשונו והניע את ראשו.
הבטתי על ידי שהמשיכה לדמם מהחתך העמוק.
לנס הסתובב והחל לחפש תחבושות, לפחות קיוויתי שזה מה שהוא מחפש, לא חשבתי הרבה קמתי במהירות מהמיטה כשכולי מסוחררת, פתחתי באגרסביות את דלת החדר והתחלתי לרוץ לאורך המסדרון כשרגליי יחפות.
מאחוריי שמעתי אותו רץ, הוא התקרב אליי יותר ויותר, ידעתי שלא אוכל לברוח ובכל זאת ניסיתי לרוץ מהר.
לפתע כשלו רגליי, והרגשתי בחילה עזה, חשבתי שזה הסוף כי הוא הלך והתקרב.
"את לא יודעת שאין לך שום סיכוי לברוח ממני, גם לו רצית" הוא אמר.
"תסתכלי על עצמך, ייצור פתטי" הוא אמר בגועל.
"עד לפני כמה שעות עמדת לפניי בגבורה, וכעט את בורחת ממני.." הוא צחק.
הרמתי את ידי הבריאה באוויר והתכוונתי לסתור לו, אך לפני שהספקתי להבין הוא תפס את ידי חזק ומנע ממני לפגוע בו.
"תעזוב אותי!" דרשתי!
"כיצד אוכל לעזוב ילדה יפה כמוך?" הוא חייך. חיוך שהגעיל אותי למען האמת.
לנס התכופף מעט והרים אותי בשתי ידיו, ידיו היו חמימות אך הבעתו הייתי קרה.
"מה אתה חושב שאתה עושה? תוריד אותי מיד, אחרת אני אצעק!"
"תצעקי?!" הוא אמר מופתע.
לפתע הוא הרכין את ראשו אליי ונישק אותי...
מקווה שאהבתם ^^
פרק 3 בקרוב עם תרצו כמובן :)
גמר חתימה טובה וצום קל
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
