מחלקה ראשונה
א/עושר מהו? |
 כינוי:
בת: 33
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2008
פרק 4
עברו כמה דקות עד שעיניי התרגלו לאור החדר המוחלש.
ככל הנראה החדר לא היה יותר בשימוש.
'איזה בזבוז' חשבתי.
החדר היה לח וקר מהרגיל, הנחתי שזה כנראה מרתף בית הספר.
בחדר עמדו מספר מטאטאים ישנים-חלקם שבורים, צנצנת מאובקת על אחד המדפים, כיסא עם שלוש וחצי רגליים ושמיכת טלאים שהייתה זרוקה בקצה החדר כלא רצויה.
מאחר ולא הצלחתי לפתוח את הדלת התחלתי להתהלך בחדר מקצה אחד לקצה השני בניסיון לחשוב איך אני הולכת לצאת מכאן, אך ללא תועלת, בחדר לא היו דלתות או חלונות נוספים פרט לדלת הנעולה ממנה דחפו אותי פנימה..
החלטתי שלא כדי לבזבז עוד כוח.
התיישבתי בפינה ליד שמיכת הטלאים ודחפתי את ראשי בין רגליי.
דמעות החלו לזלוג על לחיי 'מה עשיתי שזה מגיע לי?' רקעתי באחת מרגליי.
'אף פעם לא התלוננתי כשהיה רע לי'
'אף פעם לא בכיתי כשכאב לי'
'תמיד העמדתי פנים שטוב לי ולא אכפת לי, גם כשסבלתי ורציתי להביע דעה'
'העם אלוהים מעניש אותי? העם עשיתי משהו רע כדי שיתרגז?'
לפתע נקטעו המחשבות שלי והתחלתי לשמוע רעשים מחוץ לדלת.
"הלו יש שם מישהו? תוציאו אותי מכאן!! אני פה" צעקתי בכל כוחי.
"אני פה למטה!" חזרתי שוב ושוב.
מישהו התקרב לכיוון הדלת בריצה.
הדלת נפתחה בטריקה ומיד נסגרה חזרה תוך כדי שלחדר מתפרץ בחור בתלבושת לבנה מתנשף כולו.
"ששששש…." הבחור הניח אצבע על פיו והורה לי להיות בשקט.
"באת להוציא אותי מכאן?" שאלתי מאט מופתעת.
"אמרתי לך להיות בשקט.." הוא אמר בחוסר סבלנות.
"שיט היא מתקרבת" הוא אמר מפוחד.
הבחור המסתורי תפס בראשי והצמיד את ידו לפי "אני מתחנן אל תוציאי הגה".
נשארתי דוממת לכמה רגעים עד שהוא נשף לרווחה.
ברגע שקלטתי שאנחנו צמודים זה לזה יותר מדי דרכתי על רגלו בשיא כוחי, הוא הרפה את אחיזתו מיד, ככל הנראה שכח שהוא אוחז בי.
"אאוץ' זה כואב את יודעת! היית נותנת לי עוד רגע והייתי משחרר אותך מבלי כאבים מיותרים" הוא אמר תוך כדי שהוא מחזיק ברגלו הכואבת.
"אז מה סוף סוף נתנו הוראה לשחרר אותי?" ציחקקתי במירמור.
"לשחרר?" הוא שאל מופתע.
"האמת הייתי בטוח שהחדר הזה ריק, כבר שנים שהוא לא בשימוש, מאוד הופתעתי שנתקלתי בך"
"אני מתנצל אם הפחדתי אותך, פשוט ברחתי ממישהי מאוד אממ עקשנית…כן זאת המילה" הוא אמר.
"זה המקום היחידי בכל בית הספר שהיא לא מתקרבת אליו".
"דרך אגב אני ג'רמי" הוא חייך.
"אני נלי.." אמירת השם שלי הביאה לי רק צרות בזמן האחרון חשבתי.
"נלי סגל?" הוא שאל בתדהמה.
"כן, כן זאת אני, אם גם אתה רוצה לגרום לי נזק, אז תעמוד בתור, בימים האחרונים כולם רוצים" אמרתי באדישות.
"נזק? מה פתאום!"
"את המעריצה של לנס, זאת שהיה לה תאומץ לנשק אותו" הוא צחק.
"מה?..מ..ה?…מה?..מה? איך אתה יודע על הנשיקה בינינו?" נזכרתי באירוע היוצא דופן שקרה לפני ימים אחדים.
"כולם יודעים!" הוא חייך.
"אז קודם כל אני לא מעריצה שלו! רק מלראות אותו יש לי בחילה, אני מתעבת את היום שבו הוא נולד" כעסתי.
"בכל אופן אני עוזבת, ישבתי פה מספיק זמן" פתחתי את הדלת ויצאתי בריצה.
"ילדה מוזרה.." גירד ג'רמי בראשו.
החודש לאחר מכן עבר בשקט, לא קרו אירועים יוצאי דופן, לראשונה מזה זמן מה שהצלחתי להתרכז בלימודים שלי.
חיי החברה שלי כפי שאתם מבינים היו על הפנים, או אם להיות מדויקים לא היו בכלל.
מפי שמועות וילדים אחרים הבנתי שכל הילדים שלובשים תלבושת לבנה משתייכים למה שבבית הספר קוראים לו "ענף" אחר.
במקרה שלהם "ענף" עליון.
"הענף" היה מאופיין בתלמידים שההורים שלהם משקיעים סכומי כסף גדולים לבית הספר ולפיכך הילדים שלהם מקבלים יחס מיוחד על פני שאר התלמידים.
בין התלמידים הללו לנס, אביו הוא המשקיע הגדול ביותר, לנס חושב שבית הספר שלו ולכן הוא ממלא את תפקיד הדיקטטור, כל התלמידים מפחדים ממנו ומצייתים לו.
ולגבי המורים הם מעלימים עין מכיוון שהם מונעים בכסף.
"בוקר טוב תלמידים, תתיישבו בבקשה" בירך אותנו המורה.
"כפי שאתם יודעים, בעוד יומיים נצא לטיול סקי לשלושה ימים, אני מבקש מכם לעבור על החוקים וליידע את ההורים"
"זה הכל, תוציאו ספרים ומחברות" הוא סיים את דבריו.
'טיול סקי אהה?…לולא זה היה תלוי בי לא הייתי יוצאת אליו, מאחר ואני לא יודעת לגלוש' נאנחתי.
'עוד סיבה להציק לי'
'אם רק אבא לא היה מכריח אותי..' הבטתי בחלון מאט מאוכזבת.
מקווה שאהבתם ^^ הרבה דיאלוגים היו בפרק הזה :)
המשך חופש נעים שיהיה לכולכם!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
